"איך נשארת בחיים בשעה שמיליוני בני אדם מתו..." - ספרו המונומנטלי של הרופא היהודי מארק דבורז'צקי "הגטו במזרח" - ...

"איך נשארת בחיים בשעה שמיליוני בני אדם מתו..." - ספרו המונומנטלי של הרופא היהודי מארק דבורז'צקי "הגטו במזרח" - מהדורה צרפתית ראשונה

GHETTO A L'EST - הגטו במזרח מאת Marc Dvorjetski  - הוצאת Robert Martin - ספרו המונומנטלי ד"ר מארק דבורז'צקי אשר עורר הדים ציבוריים בעולם כולו, ועורר את דעת הקהל העולמית למעשי הגבורה ההירואים של היהודים בשנות השואה. מהדורה צרפתית ראשונה מתורגמת מיידיש בידי ארנולד מנדל. צרפת, 1950.

עדות מרטיטה של ניצול גטו וילנה ומחנות ההשמדה הנאצים, היהודי ד"ר מארק דבורז'צקי. סיפורו האישי הוא במידה רבה סיפורה של יהדות וילנה כולה, אלא שבשונה מגורלם המר של עשרות אלפי היהודים מקהילות הקודש של וילנה שלא שרדו, דבורז'צקי היה מבין הבודדים אשר שרדו את התופת. 

ד"ר מארק דבורז'צקי נולד בוילנה בשנת 1908 למשפחה יהודית מסורתית. בתיכון הוא למד בבית הספר העברי היחיד שפעל בוילנה. בהמשך הוא השתייך לקבוצת סופרים עבריים, ונעשה ד"ר לרפואה לאחר שהשתלם בלימודים בוילנה בשנת 1935. בשנת 1939 הוא נלקח בשבי לאחר קרב לבוב, ונשלח לקרקוב. כעבור מספר שבועות הוא נמלט, ולאחר הליכה רגלית של אלף ק"מ הוא שב לוילנה. ב 1941 נכבשה וילנה על ידי הגרמנים, דבורזצ'סקי נתפס, וכאן מתחיל סיפורו המצמרר. 

בפתח הספר כותב דבורז'צקי כי הוא חש רגשות אשמה לאור העובדה שהוא נשאר בחיים בשעה שרבים כל כך שהיו לידו במשך שנות התופת לא שרדו. "אני מתעורר בחצות הלילה ובוכה על ההשמדה... נשמתי חוזרת לקברי הנספים והיא שומעת משם את קולות השואלים: "אנחנו מתנו ואתה נשארת! איך נשארת בחיים?..." הוא כותב. ומוסיף: "הגיע הזמן לפתוח את לבי, הגיע הזמן לומר הכל... אין לי חבר בעולם, כולם שוכבים בפונאר, בקברי האחים של אסטוניה, במחנות המוות בגרמניה... תמיד האמנתי שאשאר בחיים...".

במבוא המאלף שכותב המחבר הוא פותח את סיפורו באיזכור של אינספור הפעמים שראה את המוות מול עיניו, וכיצד בכל פעם הופיע נס מכיוון לא צפוי והוא ניצל: בשנת 1941 בחודשים הראשונים של הקמת הגטו גילו אנשי הגסטפו את המחבוא בחצר בה שהו הוא וכמה מחבריו היהודים, הנאצים דפקו דפיקות חזקות בדלת המחבוא, אך המשיכו בדרכם... בסתיו 1943 הוא חלה בטיפוס במחנה הריכוז ב Vaivara באסטוניה, מאותה מחלה החזקים ביותר במחנה לא שרדו, המוות היה קרוב אז, אך כעבור זמן קצר גופו החלים... בחודש מרץ 1944 בצעדת המוות הארוכה למחנה גולדפילץ באסטוניה גופו הותש לגמרי מהמסע ומהקור, והוא חש שאין בו עוד כח להמשיך ללכת, הוא ביקש לנוח בצד בשלג וידע שהדבר יעלה לו בחייו, פתאום הופיעה יד של אסיר אחר שעזרה לו בדרך עוד כמה ק"מ עד שהגיעו לגדר המחנה... בקיץ 1944 שוב ראה את המוות במחנה גולדפילץ - נערכה אז סלקציה. קצין הרפואה הראשי ד"ר פון בוטמן הסתכל עמוק בעיניו ופסק: "אתה זקן מדי" ודחף אותו לצד שמאל אל המוות, אך איש האס איי ראש המחנה התערב: "עדין אין לו שיער אפור" ודחף אותו בחזרה לימין... בינואר 1945 שוב ראה את המוות, היה זה בחלקת החולים של מחנה ההשמדה דאוטמרגן שמברג (במערב גרמניה היה אחד ממחנות המשנה של מחנה נצוויילר-שטרוטהוף) שם המתין לבדיקה ביחד עם עשרים רופאים - אסירים. מתוכם נשארו ארבעה בלבד בחיים, והוא ביניהם... בחודש פברואר 1945 שוב ראה את המוות, בעת שעמד במסדר העבירו הנאצים מנות אוכל שאכלו הנספים חולי הדזנטריה לאסירים הבריאים, הוא שתה את מנת המרק, אך נותר בחיים... ופעם נוספת ראה את המוות בחודש אפריל 1945 כאשר בזמן שחרור מחנה דכאו כדורי האס אס פגעו בכל מי שניסה לברוח ליער, דבורז'צקי אף הוא היה בין הבורחים, אך הכדורים לא פגעו בו. לאור כל זאת שואל הוא: "איך קרה שנשארתי בחיים? מדוע דוקא אני?". 

את התשובה לשאלה זו משיב הוא עצמו כאשר הוא מתאר את עשרות הפעמים שבמהלך שנות המלחמה יכול היה להציל עצמו על חשבון מותם של אחרים ולא עשה זאת. ההתעקשות לסבול הכל עד לשערי מוות, ובלבד שלא לפגוע באדם אחר, היא זו שהגישה לו את החיים. בשעה שהנאצים גזרו שרק יהודי המחזיק באישור מגורים, או אדם שמשרת במשטרה היהודית רשאי להישאר בגטו וילנה, יכול היה הוא להציל עצמו על ידי הצטרפות למשטרה היהודית, אך לא עשה זאת. כשהוצע לו תפקיד של מפקד המשטרה של מחלקת החולים היהודים בוילנה הוא סירב לקבל את התפקיד, למרות שהובטח לו שכמפקד הוא עשוי לשרוד עד הסוף, כששרת כרופא מחוז בוילנה הנאצים ביקשו ממנו להכין רשימת שמות של זקני המחוז, דבוצ'סקי לא הסכים להכין את הרשימה והתפטר מתפקידו, כאשר במחנה ויווארה באסטוניה ביקש ראש המחנה להפוך אותו לקאפו הוא סירב, והודיע לו עוד באותו היום כי אין לו כישורי פיקוד וקיבל תפקיד של עובד ניקיון במקום, כאשר במחנה שטוטהוף הציעו לו את תפקיד מפקד הקומנדו של עגלות הפחם, שמשמעותו היתה מנוחה, ומנת אוכל כפולה, הוא העדיף לרוץ בעצמו ולשאת את עגלת הפחם הכבידה, לא לפקד על אחרים שעשו כן. 

בעת שפרצה מלחמת העולם השנייה שרת דבורז'צקי בצבא הפולני ונפל בשבי. הוא נמלט ממחנה השבויים, והגיע לעיר הולדתו וילנה. לאחר כניסת הגרמנים לליטא והקמת גטו וילנה ב-1941, פעל כרופא בגטו. בגטו התקיימה מערכת רפואית מפותחת למדי, וד"ר דבורז'צקי מתאר את תושייתם של כמה מעמיתיו באלתור תרופות ותכשירים רפואיים. יחד עם עבודתו הרפואית, ותחילתה של מלאכת התיעוד על הנעשה בגטו, השתתף גם בתנועת המרי שפעלה בגטו. הוא תכנן להימלט אל שורות הפרטיזנים ביערות, אך לפני שיצא הדבר לפועל נשלח למחנות עבודה באסטוניה, בספטמבר 1943. במחנות העבודה באסטוניה הועסקו רבבות יהודים בעבודות כפייה. הרופאים שביניהם הועסקו גם כ"מטפלים" שהיו אמורים לטפל בעצירים, בעיקר בגלל החשש הגרמני ממגיפות והרצון לנצל את כוח העבודה של עובדי הכפייה. הרופאים היהודים נאלצו לנהל משחק מוחות עם הרופאים הנאצים הממונים עליהם, בנסותם להציל יהודים מפני הוצאה להורג על ידי הסוואת מחלותיהם באמצעים שונים. כשהתקרבו הכוחות הסובייטים לאסטוניה, חוסלו החולים והחלשים מבין היהודים במחנות העבודה, והנותרים, בהם דבורזצ'קי, הועברו למחנות עבודה בגרמניה. ימים אחדים לפני כניסת צבאות בעלות הברית, נמלט עם חבריו מהמחנה שבו שהו באזור טירול. לאחר המלחמה הגיע לפריז, שם היה עורך העיתון היהודי "אונזער ווארט" ('מילתנו'). פרסם סדרת מאמרים תחת הכותרת "מחשבות החוזר", שעוררו הדים בעיתונות העולמית. בשנת 1949, לאחר קום מדינת ישראל, עלה ארצה. בארץ שמש רופא בקופת חולים כללית, והיה היסטוריון ישראלי. דבורז'סקי עסק בחקר נושא הרפואה בשואה, אותו חווה בעצמו כרופא יהודי בגטו וילנה ובמספר מחנות עבודה. זכה בפרס ישראל במדעי החברה בשנת 1953 על ספרו "ירושלים דליטא בשואה ובמרי". נפטר בתל אביב ב 1975.

עיצוב הכריכה בצורת קלגס נאצי מכה ברובהו אסיר יהודי כשברקע צלב הקרס, ותחתיו טלאי צהוב צרפתי, נעשה בידי Jmatin.

עדותו המרטיטה של מארק דבורז'צקי במשפט אייכמן ראה כאן

302 עמ'. מעטפת נייר מקורית מאוירת. קרעים קלים בשדרה. מצב טוב.