מכירה פומבית 52 אמנות ישראלית ובינלאומית
גלריה יפו
11.6.22
דוד רזיאל 7 יפו, ישראל

במכירה פומבית מספר 52 של גלריה יפו תוצגנה למכירה ״אמנות ישראלית ובינלאומית״ יצירות מקוריות מאוסף רפי לביא, מאוסף פרופסור פנחס רבינוביץ, ואוספים פרטיים אחרים.

יצירות של מיטב אמני ישראל מהמאה ה20 וה21 .


 יעקב אגם, יששכר ריבק, אביבה אורי, אליהו אריק בוקובזה, סיגלית לנדאו, יחזקאל שטרייכמן, לאה ניקל, פמלה לוי, רפי לביא, יוסף הירש, יגאל תומרקין, אברהם אופק, אנה לוקשבסקי, לאו ריי, מנשה קדישמן, ליליאן קלאפיש, רות שלוס, מיכאל דרוקס, סימה סלונים  ועוד רבים וטובים במחירי פתיחה ראלים ומועדכנים לשוק האמנות הישראלי !

למידע נוסף
המכירה הסתיימה

פריט 18:

אברהם אופק (1935-1990)

דמות וחמור בנוף בתים, 25x35 ס"מ, חתום. אברהם אופק ...

לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא 

מחיר פתיחה:
$ 480
הערכה :
$700 - $1,000
עמלת בית המכירות: 19%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
המכירה התקיימה בתאריך 11.6.22 בבית המכירות גלריה יפו
תגיות:

דמות וחמור בנוף בתים, 25x35 ס"מ, חתום. אברהם אופק נולד בשנת 1935 בעיר בורגס שבבולגריה, עבר לא מעט טלטלות בחייו: אמו חלתה ונאלצה למסור אותו בילדותו ללמשפחה מאמצת, ב1949 עלו המשפחה לארץ, ב1957 התקיימה תערוכת יחיד במוזיאון עכו שגם היתה תערוכת יחיד הראשונה של האמן.רוב יצירותיו בשנים אלו ועד לראשית שנות השישים עשויות בטכניקה של גואש וטמפרה על נייר.[6] מבחינה איקונוגרפית מאופיינים הציורים בשימוש בדימויים ממשיים כגון פרות, מכונות חקלאיות ונופי הארץ (נעדרי אדם ברובם), המתוארים תוך שימוש בצבעוניות מצומצמת וכהה, השונה מן הניסיון לשיקוף ה"אור הארץ ישראלי" הבהיר שהיה מקובל באותה תקופה בקרב האמנים המקומיים.[7] מאוחר יותר הופיעו בעבודותיו של אופק דימויים של פועלים ערבים ושכונות עוני, אותן צייר בעת ביקוריו בחיפה, בעכו וביפו. ב-1957 נשא אופק לאישה את תלמה ספיר. בשנת 1958 גילה אופק – בדרך מקרה – את עובדת היותו מאומץ. באותה שנה נסע אופק לאיטליה ולמד באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. שם שהה יותר משנה, והשתלם בציור ובציורי קיר ובטכניקות הדפס שונות, בעיקר בתחריט ובאקווטינטה, ובטכניקת "שעווה רכה".[9] בתקופת שהותו באיטליה נחשף אופק לאמנות האיטלקית על גווניה השונים. בנוסף להשפעות ציוריהם של ג'וטו וביאטו אנג'לו, נחשף אופק גם לאמנים מודרניים כגון גואסטי, ג'וספה גאטוסו לומונטה ואחרים. יצירותיו מאותה עת חושפת את העניין הגדל של אופק בתיאור ריאליסטי-סמלי, שישקף את המציאות הפוליטית של ארץ ישראל. עניין זה היה מנוגד לציור הצרפתי-המופשט, שהיווה מקור ההשפעה המרכזי על האמנים הארץ-ישראלים באותה עת.[10] בשנים 1960–1961 נסע לספרד, בליווי רעייתו, שם יצר לראשונה סדרה של כ-50 ציורים קטני ממדים, העשויים בטכניקה של ציור שמן.[11] בסוף הביקור בספרד נסע אופק ללונדון ופריז ואחרי כן גם לבולגריה ולאיטליה.[12]

בשנים אלו בולט עיסוקו של אופק בחוויית ההגירה, אובדן הזהות ותחושת הזרות בחברה הישראלית. חוויה המקבלת משנה תוקף בעבודתו בסגנון הריאליזם החברתי שהתחרה בסגנון המופשט ששלט אז באמנות הישראלית. בספר "בית" (עמ' 10) מספר אופק למחבר עפרת על השפעת גילוי היותו מאומץ על עבודתו האמנותית: "...עד גיל 22 לא ידעתי מכל זאת. אז גיליתי במקרה על הורי האמתיים ועל אחי. הייתי אז בעין המפרץ. שנה לפני נסיעתי לאיטליה. עד איטליה כמעט לא ציירתי אנשים. ב -1958 באיטליה התחלתי לרשום בני אדם. ולמעשה, רק ב-67–1966 התייצבתי ביחסי כלפי דמות האדם. ואז בא המפנה: ב-68–1967 התחלתי בציורי השמן הגדולים. למעשה, זנחתי את התורה שהייתה לי כ"צייר נוף". אם בעבר ראיתי את עצמי בעיקר כצייר נוף, הרי שעתה ציירתי בני אדם.בשנת 1966 נפטרה אמו של אופק. באותה שנה עבר ניתוח כיב קיבה.[17] תחת השפעות אלו שבו והופיעו ביצירתו התייחסויות ישירות למוות וללוויות. בראיון משנת 1972 תיאר אופק את מסע הלוויה כמעין "שיבה הביתה". גדעון עפרת קושר אירועים אלו להופעתה של סדרת רישומים שנושאם הוא עקדת יצחק.עד לשנות השמונים נתפשה יצירתו של אופק כאלטרנטיבה לזרם המרכזי של האמנות החזותית בישראל בעיסוקה בנושאים חברתיים, בשפה פיגורטיבית ובשימוש שעשתה בנושאים ובדימויים הלקוחים מן המסורת היהודית. אופק נשאר נאמן לדרכו האמנותית האופיינית לו במשך כל שנות פעילותו האמנותית. שפתו האמנותית מכילה דימויים פיגורטיביים של אב-טיפוסים אייקונים, שפשטו ולבשו צורה במשך השנים: נופים עירוניים וכפריים, דמויות אנושיות, בית, משפחה, עקידה. אך היסוד הרישומי נשאר מרכזי ביצירתו לאורך שנות יצירתו. על יצירתו זכה אופק בפרס ירושלים לציור בשנת 1969. לוויתן, 1976–1980
לאחר תקופת מלחמת יום הכיפורים החל אופק בתהליך של חיפוש זהות עצמית מחודשת. הוא אימץ מחדש את שם המשפחה שלו – "אלג'ם". באותה עת נחשף אופק לאירועים שונים שהעמיקו את חיפושי הזהות העצמית שלו. ב-1975 נהרג בנו של הצייר נפתלי בזם בפיגוע בירושלים ודניאל כפרי, פסל וידיד קרוב של אופק, חזר בתשובה.[25] בנוסף, פוטר אופק ממשרת ההוראה שלו בבצלאל.

ב-1976 הקימו אופק, שמואל אקרמן ומיכאל גרובמן את "לוויתן". תנועה זו ביקשה לשלב בין סימבוליזם, מטאפיזיקה ויהדות לידי "סגנון לאומי כולל". במניפסט שפרסמו חברי הקבוצה קראו שלושת האמנים ליצירת אמנות שתשקף שילוב בין ציונות ומיסטיקה יהודית: "שלושת יסודות קובעים את עמדתנו האמנותית: 1. פרימיטיביות. 2. סמל. 3. אות." ב-1977 החל אופק ללמוד יהדות ב"ישיבת מרכז הרב".

יצירותיהם של חברי הקבוצה שיקפו את השפעת האמנות המושגית ואמנות האדמה הבינלאומית על האמנות הישראלית, והקבילו בהיבטים שונים לפעולות מושגיות של יצחק דנציגר ושל אמני "פרויקט מצר-מסר" (1972). בקיץ 1978 יצרו חברי הקבוצה פעולות מושגיות במדבר יהודה ובים המלח. בין הפעולות שיצר אופק היו הקרנה של אותיות עבריות וצורות נוספות על גבי הנוף המדברי בעזרת השתקפות אור ממראות. ב-1978 החל אופק ללמד בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, ושימש כיושב ראש אגודת אמני ישראל. במהלך העשור עסק אופק בצורות חדשות של ביטוי יצירתי, כשהוא זונח בהדרגה את האמנות האוונגרדית שאפיינה את יצירתו במסגרת קבוצת "לוויתן". בסוף שנת 1980 יצר אופק תפאורה ותלבושות עבור הבלט "יוסף ואשת פוטיפר" שבוצע על ידי להקת בת שבע. הוא עסק במגוון אמנויות דקורטיביות כגון ציור על זכוכית או עיצוב מגזרות נייר. עבודות אלו שילבו סמלים האופייניים לעבודתו הציורית של אופק. בנוסף עסק אופק גם בעיצוב ריקמה, טקסטיל ושטיחי קיר שבוצעו על ידי אשתו ועל ידי בתו אפרת.

בין השנים 1981–1983 שימש אופק כיועץ לענייני תרבות ומדע בשגרירות ישראל ברומא. באיטליה נחשף אופק לאמנות הפוסט-מודרנית, שהייתה קרובה ברוחה אל הסמליות האקספרסיבית של אופק.[29] עם שובו ארצה ב-1983, חזר לאוניברסיטת חיפה ומונה לפרופסור חבר בה. ציורי הקיר היו הנדבך המרכזי בתוכנית ההוראה שלו. ב-1984 הוזמן אופק לצייר את קירות חלל הכניסה בבנין המרכזי של אוניברסיטת חיפה. הוא עבד על הציורים במשך 4 שנים.

הציור, המכונה "ישראל, החלום ושברו" מכיל דימויים סמליים מתולדות הציונות. באחד מחלקי הציור מופיע תיאור של יוסף חיים ברנר העומד על רקע שיחי צבר, אוחז טלית אדומה ולצידו מראות מלחמה. בחלק אחר של הציור מופיע תיאור של שיעור באמנות. במרכזור מופיע פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" (1939) וברקע מופיע תיאור של ציור מאת מארק שאגאל. בשנת 1986 נערכה במשכן לאמנות על שם חיים אתר תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו של אופק בשם "בית, אברהם אופק, עבודות 1956–1986". התערוכה לוותה בספר בהוצאת ספריית פועלים ובו הציג גדעון עפרת פרשנות ביוגרפית ופסיכולוגית לעבודותיו של אופק. עפרת תיאר את רבים מציוריו של אופק כעוסקים ביחסים שבין זכריות ונקביות ומבטאים תשוקה, לצד ביטויים של ערגה וכמיהה למשפחתיות.

בשנת 1983 עבר אופק ניתוחים להסרת כיס המרה ולטיפול בקרום הלב. בשנת 1986 התאבדה אפרת, בתו הראשונה. יצירותיו מתקופה זו מציגות ניתוק גובר מן האמנות האוונגרדית שאפיינה את קבוצת "לוויתן", וחזרה לציור מסורתי יותר, בעל מאפיינים מטאפיזיים.

בציור "האם אתה רואה מה שאני רואה?" תיאר אופק דמות אנונימית, העומדת ומשקיפה על הר הבית ואל אזור גת שמנים. היא אוחזת במעין מקל מדידה או מוט החוצה את הציור ומחבר בין שמים לארץ. לצידה של הדמות מוצג תיש. הציור הוצג בתערוכה שהציג אופק בשנת 1989 בבית האמנים בירושלים.

ב 13 בינואר 1990 נפטר, לאחר מחלה קשה, בירושלים.

לאחר מותו

לקטלוג
  לפריט הקודם
לפריט הבא 
נגישות
menu