יוחנן סימון

נוף ברזיל ( השפעות מסעותיו בברזיל בשנות ה50) שמן ...

נוף ברזיל ( השפעות מסעותיו בברזיל בשנות ה50) שמן וגואש על נייר, 28x33 ס"מ, חתום ומתוארך 1961. עבודה איכותית, נמצאת במסגור מקורי וישן ראו תמונות נוספות. יוחנן סימון, ישראלי, יליד גרמניה, 1975-1905.

יוחנן סימון נולד בשנת 1905 בברלין, בגרמניה. הוא למד אמנות באוניברסיטת ברלין, ובשנת 1926 נרשם לאקדמיה לאמנות בפרנקפורט על נהר המיין, שם למד ציור אצל מקס בקמן הגדול ורישום אצל פיטר רסמוסן, שהשפיע עליו רבות. בשנת 1928 עבר לצרפת, שם התיידד עם הצייר הצרפתי אנדרה דרן, ממובילי תנועת הפוביזם, והושפע ממנו בתחום הציור בצבע.
בשנת 1931 חזר לפריז ללמוד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות ("הבוזאר") ובמקביל עבד כעורך הגראפי והאמנותי של השבועון המצויר "וו" (Vou) ו-"Les Annales" . בשנת 1934 שהה בארצות הברית, שם שימש ככתב של העיתון "ווג". בניו-יורק, שם היה עד לעבודתו של הצייר דייגו ריברה על ציור-קיר הענק שלו ב"רוקפלר סנטר", הוא עבד בעבודות-עזר הקשורות לציור הקיר הזה והתיידד עם האמן. סימון סיפר בריאיון עיתונאי כי הדבר השאיר עליו רושם עצום ושאז החל לחלום לראשונה לצייר ציורי קיר משלו. ב1936 עלה ארצה והתישב בקיבוץ, יצירותיו של סימון מאופיינות בשילוב שבין השפעות האמנות האוונגרדית הצרפתית לבין השפעות האמנות הסוציאליסטית. בעבודות אלו הופיעו דימויים הקשורים לחיי הקיבוץ והמדינה בסגנון סמבולי. ( מתוך אתר מוזיאון ישראל). רחבת הדשא של קיבוץ גן-שמואל - בצדה האחד מבנה חדר האוכל , מולו –בית הילדים, ובשתי צלעותיו הארוכות הרפת ובתי המגורים הראשונים - היתה לאתר המרכזי בציוריו של סימון החל מאמצע שנות ה40- . היה זה אתר של מנוחה ובילוי, שבמרכזו המשפחה: הורים וילדיהם השרויים בזמן-החסד של "שעות הילדים". בהתבססו על ניסוחן המונצח של שעות הפנאי בציור האימפרסיוניסטי הצרפתי ידע סימון היטב שהוא מחדיר "טריז של בורגנות" לתוך הוויית העבודה הקשוחה והמקודשת: לא זעה ומאמץ אלא שלווה ומנוחה; לא קבוצה אחידה ומגובשת אלא יחידות נפרדות של הורים וילדיהם המסוגרים לשעה קלה בתוך עצמם ליצירת רגעים של פרטיות ואינטימיות בתוך הקולקטיב. בהתחשב בניגוד העקרוני שבין כוחותיה המפרידים של המשפחה לבין כוחותיה המאחדים של הקומונה, היה בציורי המשפחות של סימון יותר מרמז להשקפת-עולמו הנהנתנית שלא עלתה לגמרי בקנה אחד עם הדוקטרינה החינוכית של "השומר הצעיר" ועם האידיאולוגיה השלטת.

מוטיב המשפחה בקיבוץ משקף את עניינו של סימון בצד האנושי של הסאגה החלוצית ובמקומם המרכזי של הילדים ("הדור הבא") בסאגה הזאת. מוטיב זה ביצירתו אפשר לו לחבר באופן מושלם בין הערכים הציוריים הקלאסיים שרכש בשנותיו בצרפת לבין ההוויה המקומית של חיי הקיבוץ. בתוך מגוון הסצנות המשפחתיות בולטת במעמדה המטאפורי סצנת "הנפת הילד" על-ידי האב, עד-כדי "הקרבתו" אל מרחב השמים; מסתעפת מתוכן גם תמונת המטפלת המוקפת באשכול ילדים, כאשר אלה מושכים בסינרה ונאבקים על תשומת ליבה.( צוטט מתוך דיוקן כפול טלי טמיר, מוזיאון ת"א). בשנת 1949 השתתף בתערוכה הראשונה של קבוצת "אופקים חדשים", שנערכה במוזיאון תל אביב ובארבע תערוכות קבוצתיות נוספות שלה. בשנת 1951 הופיע בפעם הראשונה בתערוכת-יחיד בחוץ-לארץ. בשנת 1952 הקים את המכון לאמנות בסמינר אורנים יחד עם עוד מספר אמנים. בשנת 1954 הוא פרש מ"אופקים חדשים" ביחד עם מרסל ינקו ואהרן כהנא.

אשתו הראשונה הייתה שרה כץ, ילידת סלובאקיה, חברת גן-שמואל, ונולדו להם שתי בנות. אשתו השנייה הייתה האופנאית פיני לייטרסדורף. היא הייתה תופרת-צמרת, תפרה תלבושות לתיאטרון ועיצבה בגדים עבור משכית. בהשפעתה ובעזרת מכריה בחוץ-לארץ יצאו סימון ולייטרסדורף למסע ממושך באירופה ובאמריקה הלטינית (מאמצע שנת 1953 עד קיץ 1955).( מתוך ויקיפידיה). סיעתם של סימון ופיני לייטרסדורף לברזיל ב1954- ומסעו הארוך של סימון לתוך הג'ונגלים הפראיים של דרום-אמריקה הביאו למטמורפוזה באישיותו האמנותית. ברזיל היתה לגבי סימון חוויה של שחרור מעולם הכבד של חיי העבודה והשיתוף בקיבוץ והוא חווה בה מחדש לא רק את הלם הטבע ואת נוכחותם של "העננים, העצים והאבנים" - אלא גם את האופטימיות האנושית ואת שמחת החיים. סימון שלאחר ברזיל שונה לחלוטין מקודמו: אנשי הקיבוץ התחלפו במוטיבים צמחיים מתפתלים ומשתרגים, צבעי האדמה והדשא נדחקו לטובת ורודים וטורקיזים עזים ונגיעת המכחול הכבדה, התלת-ממדית, פינתה את מקומה למשטחי-צבע ולאפקטים מרקמיים-מישושיים. סימון המאוחר התקרב אל המופשט אך לא נכנס ממש בשעריו - למרות שהיה בשעתו בין מקימי קבוצת "אפקים חדשים", שקדמה את ההפשטה בציור הישראלי. גם בציוריו המאוחרים הקפיד תמיד לשמור על קשר עם הטבע ושתל בהם אלמנטיים פיגורטיביים-סוגסטיביים כמו ירח, זוגות-אוהבים, טווסים וציפורים ולעיתים גם בתים, ממטרות ועוד. מה שנראה כצמיחה פראית תוכנן בסקיצות עפרון מדויקות וגם הצבעוניות לא הופקרה להחלטה ספונטנית. ה"סוריאליזם" של סימון –למרות היותו מתוכנן ומעוצב - התמכר לחלומי ולארוטי, חרג מ"הצבעוניות התקנית" של המינימליזם הישראלי שהלך והתגבש באותן שנים ופילס את דרכו במסלולים אינדיווידואל סיים ומיוחדים-לו בלבד. בסוף ימיו לקח לעצמו מנהיגם של ציירי הקיבוץ הארצי את הזכות להיות אסכולה של איש אחד.( דיוקן כפול - טלי תמיר מוזיאון ת"א)