דוד רזיאל 7 יפו, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
במכירה פומבית מספר 56 של גלריה יפו תציגנה למכירה "אמנות ישראלית ובינלאומית" יצירות מקוריות של מיטב האמני ישראל ומהעולם מהמאה ה20 וה21 .בדגש על אמנות מודרנית ועכשווית
יוחנן סימון, רקפת וינר עומר, בני אפרת, ישה רפפורט, יהושוע גרוסברד, משה קופפרמן, פנחס כהן גן, יואב אפרתי, יחזקאל שטרייכמן, פמלה לוי, רפי לביא, אברהם אופק, יעקב אגם, אנה לוקשבסקי, לאו ריי, מנשה, קדישמן, לאופלד וגרטה קרקואר, נתן פרניק, רות שלוס , ועוד רבים וטובים במחירי פתיחה ראלים ומועדכנים לשוק האמנות הישראלי !
המכירה הסתיימה
|
פריט 30:
פמלה לוי
עוד...
|
|
|
מחיר פתיחה:
$
800
הערכה :
$1,500 - $2,000
עמלת בית המכירות: 19%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
|
ללא כותרת, שמן על בד, 50x40 ס"מ, חתום ומתוארך 1983, עבודה מוקדמת ואיכותית. פמלה לוי נולדה בשם פמלה דנמן (Denman) בפיירפילד שבאיווה. בשנת 1967 נולדה בתה סמנתה. בשנת 1972 סיימה תואר ראשון מאוניברסיטת צפון איווה, והצטרפה לקומונת אמנים בסנטה-פה. ב-1976 עלתה לישראל, לאחר שהתגיירה ונישאה לפסיכואנליטיקאי ומבקר האמנות איתמר לוי. באותה שנה נולד בנם יובל. את יצירתה ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות. הראשונה, משנת 1976 ל-1980, הייתה מורכבת מקולאז'ים גדולי ממדים ובעלי מראית עין מרושלת, המשלבים בתוכם בדים בתפירה גסה, וחומרים עניים אחרים. המכלול יצר טקסטורות ושקיפויות רבות, שבתוכם שילבה דימויים שציירה בצבעי מים או שמן. נקודת המבט בעבודות אלה הייתה לרוב ממבט הציפור. תהליך עבודתה דמה לתהליך עבודתן של אמניות הדגם והעיטור הפמיניסטיות האמריקאיות משנות השבעים( כתב טל דקל, "הטלאת הנפש בעולם רב–תרבותי: על יצירתה של פמלה לוי).בשנות ה-80 עברה לוי לציור בסגנון פיגורטיבי-ריאליסטי, שהיה מבוסס על תצלומים שצילמה בעצמה בדרך כלל. יצירותיה עסקו לעיתים בנושאים פוליטיים כמלחמת לבנון הראשונה והסוגיה הפלסטינית, כמו גם היבטים הקשורים ברב תרבותיות ובמגדר. היא הרבתה לצייר נשים ונערות מתבגרות בבריכה ועל חוף הים, ולא בחלה בנושאים קשים כעירום בוטה, סצנות אונס וגוויות חיילים. גם ציורים אלה היו לעיתים קרובות דמויי קולאז', ללא ספק בהשפעת עבודותיה המוקדמות. מרביתם היו מרובי שכבות והציור נעשה על גבי מצע של שרבוטים בשפה האנגלית או הדפסה של חיתוך עץ על הבד. בהקשר זה יודגש שפמלה לוי הייתה אמנית חיתוך עץ מיומנת וחלק נכבד מיצירתה נעשה במדיום זה.
ציוריה היו עשירים בפרטים ומלאי חיוניות ודינמיות, קולנועיים אפילו, אך שידרו תחושה של איום וקטסטרופה. "הצופה שואף לראות התרחשות אחדותית, קוהרנטית, אבל משאלתו מסוכלת", כותבת אלן גינתון, במאמר בקטלוג תערוכתה במוזיאון ת"א ב-1994. "הדמויות וחלקי הסצנה שמקורם בזמנים ובמקומות שונים, אינם מתחברים. מכאן אי הנוחות ואפילו האימה שמעוררים ציוריה של פמלה לוי".
"היא החזירה את הגוף לציור על רקע תקופה שבה הגוף נעלם מהיצירה", סיפר הצייר לארי אברמסון לאחר מותה. "הציורים שלה התמקדו בגוף ובבני אדם ועסקו בסביבה חברתית ופוליטית. [...] היא הייתה מציירת דברים שלא ציירו אותם במסורת של ציור הגוף, כמו השערות השחורות על הרגליים, קמטים וצלקות"( מאת גילרמן דנה, "האמנית פמלה לוי מתה מדום לב", "הארץ",). "באחד מהראיונות איתה נשאלה פמלה לוי את מי היא מצלמת ברחוב כתשתית לציוריה. "אני מזדהה עם אנשים פשוטים. לא יותר מדי יפים. לא יותר מדי עשירים. לא יותר מדי בריאים. אני מצלמת אנשים מכל הגילים, הצורות והמינים", ענתה האמנית. את האנטי־גיבורים האלה העצימה לוי לממדי ענק ציוריים, הפכה אותם לאנדרדוגים מונומנטליים. ( נכתב על ידי מבקרת האמנות גליה יהב ז"ל בעיתון הארץ)
תפריט נגישות
