"ספר ברקאי" מאת נפתלי הרץ אימבר, עם הקדשה בכתב-ידו – הדפסה ראשונה של ה"תקווה" – ירושלים, 1886

"ספר ברקאי" מאת נפתלי הרץ אימבר, עם הקדשה בכתב-ידו – הדפסה ראשונה של ה"תקווה" – ירושלים, 1886
"ספר ברקאי כולל שירים על ישראל, ועל ישוב ארץ-ישראל, ועל המושבות, אשר שר המשורר המליץ הנודע על אדמת ארץ ישראל, נפתלי הערץ אימבער". דפוס מ. מיוחס, ירושלים, תרמ"ו [1886]. עברית ומעט גרמנית.
ספר שיריו הראשון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), הכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", שהיה ל"התקווה", המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.
בגב דף השער, הקדשה (חתוכה בחלקה) מאת אימבר: "Dem Manne[?] sein Volkes. [מנהל?] המושבה ראש פנה, זאת המחברת היא מזכרת [ל]נדיב עם רך בשנים [ו]אב בחכמה יצחק עטינגער. מאת המחבר, ראש פנה תרמ"ז" [כפי הנראה, מדובר באמיל יצחק אטינגר, סגן-מנהל המושבה ראש פינה בשנים 1886-1887; ראו להלן].
את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו'". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ספר ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").
השיר המולחן אומץ על-ידי מתיישבי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". השינויים העיקריים נערכו ב-1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב-"התקווה [בת] שנות אלפיים". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקוה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.
נפתלי הרץ אימבר נולד בז'לוטשוב, באימפריה האוסטרית (כיום באוקראינה), קיבל חינוך יהודי מסורתי עד לנעוריו, אז נקשר בזרם ההשכלה, ובהמשך – בציונות. נדד ברחבי מזרח ודרום אירופה, ושלח ידו בעבודות שונות. בשנת 1882 פגש בסופר, העיתונאי, וחבר הפרלמנט הבריטי, הנוצרי הציוני סר לורנס אוליפנט (1829-1888), לו הקדיש אימבר את "ספר ברקאי". אוליפנט לקח את המשורר תחת חסותו והביאו עמו אל ארץ ישראל. בארץ ישראל שימש אימבר כמזכירו האישי של אוליפנט, ובמידה רבה נתמך על-ידו ועל ידי אשתו. יחסיו של אימבר עם אנשי היישוב היו אמביוולנטיים: הוא התפעל עמוקות מהחלוצים עצמם, נדד בין המושבות והפיץ את כתביו שהתקבלו יפה, ובד בבד התנגח עם פקידי הברון. ב"פולמוס השמיטה" (1887-1889) נקט אימבר את עמדתם של אנשי הממסד הרבני, ותקף בשיריו את נציגי ותומכי הישוב החדש – הברון רוטשילד, אליעזר בן יהודה ואליהו שייד; באותה תקופה, כאשר נמתחה עליו ביקורת חריפה על שהסכים לקבל כספים וטיפול רפואי ממיטבו אוליפנט וממיסיונרים שונים, תקף אימבר בחריפות את שחיתותם ואזלת ידם של אנשי הברון. יחד עם זאת, עמדתו לא הייתה עקבית, ולעיתים אף נטה לתמוך בפקידי הברון, ובעיקר כשאלה סיפקו לו תנאי קיום נוחים.
כאשר עזב אוליפנט את הארץ אחרי מות אשתו איבד אימבר את פטרונו, וזמן מה לאחר מכן שב לחיי הנדודים: הוא ביקר בהודו וחי תקופה מסוימת בלונדון, ולבסוף השתקע בארצות הברית. ב-1909 נפטר בניו-יורק, וב-1953 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
את הספר שלפנינו הקדיש אימבר, ככל הנראה, לאמיל יצחק אטינגר, יהודי-צרפתי ששירת כמנהלן (אמרכל) במערך הפקידות של הברון דה רוטשליד בשנים 1885-1896. בין קיץ 1886 לחורף 1887 היה סגן-מנהל המושבה ראש פינה ובמסגרת תפקידו אף שימש כמורה לצרפתית. במהלך שהותו בארץ ישראל מילא שורה של תפקידים נוספים במערך הפקידות של הברון, עד שפרש בשנת 1896 וחזר לפריז.
VI, [2], 127, [1] עמ', 15.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קמטים קלים. קרעים קלים בשולי אחדים מהדפים. כריכת קרטון, עם שפשופים ופגמים קלים. קרעים לאורך השדרה. לוחות הכריכה מנותקים חלקית. רצועת נייר דבק לחיזוק בחיבור בין לוח הכריכה הקדמי לדף השער. שרידי מדבקות על השדרה.
ספרות: אליהו הכהן, "עוד לא עבדה תקוותנו". בתוך: "אריאל", גיליון מס' 186, ינואר 2009. עמ' 101-104.