"מקל נועם" – מקל הליכה עם ידית כסף של האדמו"ר הריי"ץ – עם אישור חתום בידי בתו הבכורה הרבנית חנה גורארי'

"מקל נועם" – מקל הליכה עם ידית כסף של האדמו"ר הריי"ץ – עם אישור חתום בידי בתו הבכורה הרבנית חנה גורארי'

מקל הליכה לשבת של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון – האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש.
עשוי עץ בגוון חום-אדמדם, עם ידית כסף (חתום בחותמת האימפריה האוסטרו-הונגרית, 1872-1922, ובחותמת יצרן); הידית מעוטרת בסגנון אר-נובו.
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ: "אני מעניקה בזאת במתנה את מקל ההליכה [עם ידית] כסף של אבי, בו הוא השתמש בשבת, ולעיתים נדירות גם במהלך ימות השבוע". האישור מתוארך – 3 בספטמבר 1989.

"מקלות נועם" של הריי"ץ
כידוע, ברשותו של האדמו"ר הריי"ץ היו מספר מקלות הליכה, בהן השתמש במועדים ובמקומות שונים (בגנזך החפצים של ספריית ליובאויטש מתועדים שלושה מקלות שהיו ברשותו של הריי"ץ, הנושאים את המספרים הסידוריים: 5188, 5187 ו-5182). בתמונות רבות המתעדות את הריי"ץ הוא נראה מסתייע במקל הליכה: כך בתמונות המתעדות את מסעו ברחבי ארה"ב בשנת תרפ"ט-תר"צ, ובייחוד לאחר שובו לאירופה, אז הורע מצב בריאותו והוא החל לחוות קשיים בהליכה. בשנות התר"צ התגורר הריי"ץ בלטביה ובפולין, אולם נאלץ לשהות פרקי זמן ממושכים בבתי מרפא שונים בפרברי ריגה, וינה ופריז. בתמונות המתעדות אותו בתקופה זו הוא נראה מסתייע בכמה מקלות הליכה שונים. גם בתמונות רבות משנות הת"ש, לאחר שנמלט מאירופה הכבושה בידי הגרמנים והתיישב בארה"ב, נראה הריי"ץ אוחז במקלות הליכה שונים. על פי האישור המצורף, האדמו"ר הריי"ץ השתמש במקל ההליכה שלפנינו בעיקר בשבתות, ולעיתים נדירות גם בימות החול (המקל, החתום בחותמת האימפריה האוסטרו-הונגרית, נקנה על ידי הריי"ץ כנראה במהלך שנות התר"צ, בעת שהותו באחד ממקומות המרפא שעל יד וינה).

אורך: 90 ס"מ. ידית: 10 ס"מ. מצב טוב. שפשופים וקילופים בצבע (בעיקר בחלק התחתון). שבר בידית הכסף.

קדושתם של חפצי צדיקים במשנת הרבי – "וכל כליו שהשתמש בהם... קדושתו עליהם"

הרבי בשיחותיו האריך בכמה הזדמנויות לבאר את גדר הקדושה השורה על חפצים ונכסים גשמיים שהשתמש בהם הצדיק, אף לאחר פטירתו מן העולם. באחת משיחותיו הרבי מצטט את דברי חמיו האדמו"ר הריי"ץ: "שהמקום שבו למד ועסק בתורה, וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה, קדושתו [=של הצדיק] עליהם מחלקי בירורו בעולם". הרבי מסביר שכמו שחייו הרוחניים של הצדיק - שהיה אף בחייו מרכבה לשכינה - הם נצחיים ואין להם הפסק, כך ממשיכה השראת קדושת הצדיק לשרות בביתו ובכל חפציו שהשתמש בהם לצורכי עבודתו את השם יתברך, אף לאחר פטירת הצדיק מהעולם: "שחיי הצדיק הם נצחיים, ולא רק ברוחניות הענינים אלא גם – בנוגע למקום הגשמי וכליו הגשמיים (שולחנו וכסאו כו')... כי קדושתו של הצדיק חודרת בכל עניניו". הרבי מדגיש יתרה מזו, ש"קדושת המקום והכלים כו' של הצדיק (גם לאחר הסתלקותו) היא באותו האופן כהזמן שהצדיק השתמש בהם בפועל, נשמה בגוף" (לקוטי שיחות, לב, עמ' 19-27).

"און פארניצן געזונטערהייט" - "להשתמש בבריאות"

בספר "בכל ביתי נאמן הוא" (עמ' 539-542), הפורס את מסכת חייו ופועלו של הגה"ח ר' שניאור זלמן גוראריה ע"ה - הגביר החב"די המפורסם, מאנשי סודו של הרבי מליובאוויטש, מסופר: "תחביב יוצא דופן היה לו לר' זלמן... באוצרותיו אסף ושימר... חפצים ופריטי לבוש של הרביים. הון רב ומאמצים בלתי נלאים השקיע ר' זלמן בתחביב נדיר זה... כל אימת שהזדמן לידיו חפץ נוסף מאוצרות הנשיאים היה קורן מאושר משל רשם זה עתה רווח אגדי בעסקיו". בפרט השקיע ר' זלמן באספנות של פריטי לבוש של האדמו"ר הריי"ץ שקיבל במשך השנים מהרבנית נחמה דינה.

בשנת תשמ"ה, כשאירעה "פרשת הספרים" הידועה, במהלכה נגנבו ספרים מספריית ליובאוויטש השייכים לבית הרבי ונמכרו ברחבי העולם, נשא הרבי מליובאוויטש מספר שיחות נרגשות בהם אמר שכל מי שמחזיק מן הספרים הגנובים, שידע שהוא מחזיק "פצצה מתקתקת" בביתו. ועל כך מסופר: "חשש רב מילא את ר' זלמן למשמע השיחה, היות וחלקים מהאוסף של חפצי רבותינו נשיאנו נרכשו על ידו ממשפחת בית רבי, שנהגו למכור לו חפצים שונים של הרבי הקודם [=הריי"ץ]. ר' זלמן כתב לרבי בפרטיות את רשימת החפצים שברשותו וממי וכיצד קיבל כל אחד מהם. רק כשהגיע אליו המענה, שבה אליו רוחו. הרבי השיב כי הוא רשאי להחזיק בכל הדברים המצויים תחת ידו, "און פארניצן געזונטערהייט" (ולהשתמש בבריאות).

מתשובה זו מובן, בפשטות, כי זעקתו של הרבי הייתה רק אודות הספרים הגנובים, שנלקחו באופן של גניבה ורמייה, ולא על פריטים שהושגו בדרכים ישרות וכשרות.