הקרב על סן סימון - קרב מופת שהכריע גורל ירושלים מאת אריה חשביה תל אביב תשל"ט 1979 מצב מעולה

הקרב על סן סימון - קרב מופת שהכריע גורל ירושלים מאת אריה חשביה תל אביב תשל"ט 1979 מצב מעולה

אריה חשביה (15 בספטמבר 1931 - 19 בדצמבר 2015, ז' בטבת תשע"ו) היה סופר, עיתונאי ומתרגם ישראלי.

"הקרב על סן-סימון" שמתאר את התנהלות הקרב במנזר סן סימון, ספר ששימש שנים רבות כנושא לימוד בבה"ד 1

קרב סן סימון נערך במלחמת העצמאות במסגרת מבצע יבוסי, בין חטיבת הראל של הפלמ"ח לבין יחידות ערביות על השליטה במנזר סן סימון, בשכונת קטמון שבירושלים.

קטמון נשלטה מדרום מערב על ידי מנזר סן סימון, שניצב על גבעה בפאתיה הדרום מערביים. מגג המנזר ניתן היה גם לצלוף על השכונות היהודיות הקרובות. סן סימון היה מנזר אורתודוקסי יווני, במתחם היו שלושה מבנים, בנויים אבן מוצקה - בית הפטריארך, אכסניה לצליינים, והמנזר עצמו שבראשו מגדל פעמונים. הן לערבים והן ליהודים היה ברור שהשתלטות על המנזר, פירושה השתלטות על השכונה. המנזר היה על שטח מוגבה, מצפונו וממזרחו חורשת עצים דלילה, מדרומו שטח גלי ופתוח יחסית וממערבו השטח משובץ בטרסות וגדרות אבנים.

הכח היהודי העיקרי שהשתתף בקרב היה פלוגות א' (בפיקוד מוטקה בן-פורת) וב' (בפיקוד אורי בן ארי) מהגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) של חטיבת הראל בפיקוד יוסף טבנקין, כ-90 לוחמים בכל פלוגה, בנוסף על כוח הסחה בפיקודו של עוזי נרקיס. הגדוד עסק בלחימה רצופה החל ממבצע נחשון והיה שחוק אחרי הקרבות המרים בקסטל ובנבי סמואל. במהלך הלחימה תוגבר הגדוד ביחידות מן הגדוד החמישי של הפלמ"ח ומגדוד מוריה של חטיבת עציוני. 

מן הצד הערבי השתתפו בקרב אנשי מיליציית ג'יהאד אל מוקאדס של עבד אל קאדר אל חוסייני רבים מהם מחברון; כמו כן שהו במקום מתנדבים עיראקיים מצבא ההצלה. על הכוחות פיקדו איברהים אבו דאיֵה מן הכפר צוריף וסגנו אבו עתא. אבו דַאיֵה זכה ליוקרה רבה עקב השתתפותו כמפקד בקרב בו הושמדה מחלקת הל"ה ליד צוריף, בתקיפת שיירת נבי דניאל ובקרבות הקסטל. הערבים היו מצוידים בנשק קל ובשיריוניות (חלקן משלל שיירת נבי דניאל). הליגיון הערבי לא השתתף בקרב, מלבד מספר חיילים ששמרו על הקונסוליה העיראקית בשכונה. מכל צד השתתפו בקרב כ-250 לוחמים (כ-120 מהם בתוך מתחם המנזר), עובדה שתרמה לחוסר ההכרעה הממושך בקרב.

תכנון ההתקפה, בהשתתפות יצחק שדה, מח"ט הראל יצחק רבין, מג"ד הפורצים יוסף טבנקין והקמב"ץ אליהו סלע (רעננה) היה חפוז, ללא נוהל קרב. ההתקפה הראשונה על קטמון נערכה בליל ה-27 באפריל 1948. אנשי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח יצאו בגשם שוטף משכונת נווה שאנן, דרך עמק המצלבה, לכיוון קטמון. כוח בפיקוד עוזי נרקיס ביצע פעולת הסחה באזור גבעת שאהין. הכוח בפיקוד מוטקה בן-פורת יצא רגלית ונע לעבר המנזר, אך התעכב בדרכו והגיע באיחור. כשהגיע הכוח לאזור המנזר נפתחה עליו אש מקלעים חזקה גם מעמדות שלא זוהו קודם. מלאי פצצות המרגמה התחמושת הארטילרית שיועדה למבצע נגמר בניסיון לפגוע בעמדות ההגנה הערביות. בגלל האיחור והאש החזקה הסיג המג"ד יוסף טבנקין את כוחותיו. 

לכישלון הפעולה נודעה השפעה מורלית שלילית על תושבי העיר היהודים.

ההתקפה השנייה נערכה ב-29 באפריל 1948. עם ערב הוסעו הכוחות לנווה שאנן ומשם צעדו לעבר מנזר סן סימון. בשעה 8:00 בערב, קצת לפני עמדת ההערכות התגלה הכוח ונורו עליו מספר יריות שהחישו את הסתערות על קטמון. הכוח של המ"פ איציק אשכנזי, בחפוי מרגמות, חיסל את עמדת המקלע הכבד שנחשפה בניסיון הראשון. במקביל החלו הפלוגות של בן פורת ואורי בן ארי לטהר את הבתים המערביים של השכונה. רימון יד הצית חביות דלק באחד הבתים והאש שפרצה האירה את הכוחות וחשפה אותם לאש של אנשי צבא ההצלה העיראקיים ששהו בבתים בצמוד למנזר וחלשו על דרכי הגישה אליו באש מקלעים ומרגמות. פלוגת בן פורת הסתערה על המנזר ראשונה, הפריצה לשער בוצעה על ידי חוליה מפלוגתו של אורי בן ארי ובפיקודו האישי. בשעה 2:10 נכבש המנזר על ידי פלוגה א' (אורי בן ארי) המנזר היה ריק מלוחמים, ותוך כדי טיהורו נהרגו במקום, כנראה בשגגה, מספר נזירות ששהו בו. כיבוש המנזר הסתיים בשעה 2:30 והכוחות התארגנו בשלושת המבנים להגנה. במשך שעתיים הייתה הפוגה באש, ואז החלו הערבים בהתקפת נגד. 

כשעלה הבוקר התברר שכוח הפלמ"ח במנזר מכותר על ידי כוחות ערבים, חלקם במבנים הקיצוניים בקטמון וחלקם מחופרים בבוסתנים מדרום וממערב למנזר. הם התקיפו את המנזר בלי הרף (נספרו כשבעה גלים) מטווחים קצרים, תוך שהם יורים אש נק"ל אל המעברים שבין המבנים במתחם ופצצות מרגמה אל גג המנזר. בהמשך הובאו גם מספר שיריוניות אל המתחם. ההתקפות ערביות נהדפו בעיקר בעזרת רימונים שהשליכו אנשי הפלמ"ח מהגג ומהחלונות. נחישות הערבים והאומץ שגילו הפתיעו את מפקדי הכוח הפורץ.

עד הבוקר היו לכוח הפורץ 2 הרוגים ו-30 פצועים שרוכזו בתוך המנזר וטופלו על ידי החובשים במקום.

במהלך הלחימה היו גילוי גבורה רבים בקרב הכח המבוצר. סמל המחלקה רפאל איתן, שנפצע בראשו, המשיך להילחם מבעד לחלון כשהוא קשור לכיסא על גבי שולחן. המ"מ דוד אלעזר, יצא מספר פעמים בראש קבוצות לוחמים, אל חצר המנזר ואל הגג כדי להדוף התקפות ערביות. המ"מ מוטי אפרתי שפיקד על אחד המבנים המבודדים במתחם רץ תחת אש, הניח והפעיל מטען נפץ על שיריונית ערבית חמושה בתותח שחדרה אליו.

בלילה הבא התגברה ההתקפה אך נהדפה שוב. למגינים היו כבר נפגעים רבים – 10 הרוגים וכ-80 פצועים (כמחצית מהלוחמים) – והתחמושת הלכה ואזלה.

לאור המצב הקשה, מספר הפצועים הגדול ומצב התחמושת והאספקה, נשקלה אפשרות נסיגה. ללוחמים היה ברור שלא יוכלו לשאת את כל הפצועים אל מחוץ למנזר תחת אש, ותחת הרושם הקשה של הנסיגה בנבי סמואל, היה ברור שהפצועים יירצחו באכזריות אם יפלו בשבי. נקבע בהגרלה ששני מפקדים יישארו עם הפצועים ויפוצצו את המנזר על יושביו בבוא העת ונעשו לכך הכנות. 

בינתיים, נעשו במפקדת החטיבה ניסיונות להחיש תגבורת לנצורים. שתי מחלקות של הגדוד החמישי של הפלמ"ח בפיקוד עובד מיכאלי הצטיידו בנשק, תחמושת וציוד רפואי. הכח נע בהסתר והגיח בעורף הכח הערבי. בקרב קשה שהתפתח נהרגו 4 לוחמים ורבים נפצעו (ביניהם עובד שנפצע בפניו), אך 16 לוחמים הצליחו לחבור למגינים שבתוך המנזר.

יצחק רבין מפקד החטיבה, שהגיע למפקדת הגדוד הרביעי, ניסה להשעות את פקודת הנסיגה באומרו שאחרי הכישלון בנבי סמואל והנסיגה משועפאט, תבוסה בסן סימון תהייה מכת מוות לקרב על ירושלים, אך לא הצליחו ליצור איתם קשר.

הורע מצבו של הכח הערבי, שספג עוד ועוד נפגעים מאש הכח היהודי המבוצר היטב במבנה החסון ומן הקרב עם התגבורת מן הגדוד החמישי. לעבר קטמון הוחשה תגבורת ערבית מכיוון חברון, ושיירה ערבית יצאה מירושלים להביא לוחמים נוספים ממנה. שתי השיירות נחסמו ונפגעו על ידי מארב של אנשי גוש עציון בחירבת סאוויר ובמנזר הרוסי ולא הגיעו ליעדן. 

על סף מתן הוראת נסיגה, החלה רשת ההאזנה של מודיעין ההגנה (הש"י) לקלוט תקשורת בין אנשי קטמון למפקדתם בעיר העתיקה. מקטמון הודיעו כי מפקדם, אבו דאיה, הסתלק בתואנה שהוא יוצא להביא תגבורת וכי הם מבקשים תגבורת ערבית ואת התערבות הצבא הבריטי כי לא יוכלו להחזיק מעמד. המידע הועבר לידיעת המגינים בשעה 14:00. במקביל נצפתה נסיגה של לוחמים ערבים מן השכונה ודווחה לכח במנזר. טבנקין ביטל את ההכנות לנסיגה והורה לתפוס מחדש עמדות ולהגביר את האש עד שהכח הערבי ייסוג כולו. האש הערבית נחלשה בהדרגה - עד שפסקה.

בשעה 17:00, עדיין תחת אש ובאור יום, נכנסה פלוגה מגדוד מוריה של חטיבת עציוני של החי"ש למינזר והחליפה את אנשי הפלמ"ח (מלבד כיתה בפיקוד דוד אלעזר שנשארה לחפיפה) שנלחמו בשטח המנזר במשך 18 שעות רצופות.

טורי התגבורת שהוחשו לקטמון גרמו לכוח הערבי לסגת מחשש שינותק. החלה גם בריחה של שארית האוכלוסייה האזרחית והלחץ מהמנזר הוסר.

הפצועים פונו באלונקות דרך שכונת רחביה, כשהנושאים אותם שרים ומכל הבתים נשמעות קריאות עידוד. תושבי ירושלים ששמעו על הקרב הגיעו במאות לבית החולים כדי להודות לפצועים ולעודד אותם.

השיא היה בליל חמישי, 29 באפריל 1948. האדמה התמוטטה תחת רגלינו, והבית כמעט נפל על ראשינו. עד אשר הפציע השחר, והנה, איברהים אבו דאיה, אשר בא משדה הקרב, כמה צעדים מביתנו, פרוע ומאובק, חולצתו קרועה מרסיסי הקרב, מי שהיה רואה אותו לא היה מכירו, והוא אמר: רוב אנשי נהרגו...

בקרב על קטמון היו לגדוד הרביעי ולגדוד החמישי אבידות רבות: 21 הרוגים (מתוכם 18 במנזר וסביבותיו) ו-83 פצועים, גם גדוד מוריה סבל מהרוג ומספר פצועים. מתוך 120 הלוחמים שכבשו את המנזר, יצאו רק 20 בכוחות עצמם. 

הכוחות הערביים ספגו אף הם אבדות קשות - אחת ההערכות עומדת על 34 הרוגים וכחמישים פצועים.[1]

כיבוש קטמון היה הצלחה בודדת במבצע יבוסי. הוא ניתק את השכונות הערביות בדרום העיר מן האזורים שבשליטה ערבית - המושבה הגרמנית, בקעה, המושבה היוונית, תחנת-הרכבת ואבו טור. המפלה בקטמון הניעה את תושביהן לנטוש את בתיהם ולפנות את העיר. השכונות הדרומיות היהודיות - מקור חיים, ותלפיות, כמו גם קיבוץ רמת רחל חוברו לרצף היהודי.

בריחת תושבי קטמון (שהנשים והילדים ביניהם פונו כבר קודם לכן עקב ההפגזות של ההגנה) פתחה פתח לביזה של אוצרות השכונה העשירה על ידי תושבי ירושלים היהודים ויחידות צבאיות.

בקרב השתתפו רבים ממפקדי צה"ל העתידיים, וביניהם רפאל איתן (שנפצע בו) כסמל מחלקה, דוד אלעזר כמ"מ, אורי בן ארי כמ"פ ומוטקה בן-פורת. כמו כן נטלו בו חלק אליהו סלע, יורם קניוק, ובני מרשק שנפצע גם הוא. רבים מן המשתתפים תיארו את הקרב כקשה בחייהם.

בנאומו הקצרצר בטקס מנויו לרמטכ"ל הגדיר רפאל איתן את הקרב הזה כקרב שהכריע את עתידה של ירושלים "לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח".

הקרב נלמד כקרב מופת ממורשת הקרב של צה"ל ורבים זוכרים ממנו את האמירה של בני מרשק בצטטו את יצחק שדה שציטט אמירה מהצבא האדום: "זכרו, כשיורד גשם - נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף". בוגרי הקרב, ובהם דוד אלעזר, חזרו על האמירה במהלך קרבות צה"ל.

משתתפי הקרב קיבלו לאות את מדליית קטמון. אך לאחר הענקת האות נמנע צה"ל מלהכיר בו וענידתו הופסקה.

בפינת גן המנזר מוצבים אנדרטה ל-18 חללי הקרב ולוח נחושת המספר את סיפור הקרב.

שאר הנופלים לא מוזכרים בשל היותם לא חברים בהגנה אלא באצ"ל ובלח"י.