כתב-יד ("ביכל"), מאמרי האדמו"ר הזקן - תקס"ג

כתב-יד ("ביכל"), מאמרי האדמו"ר הזקן - תקס"ג
כתב-יד ["ביכל" חב"די], מאמרי חסידות שנאמרו על ידי האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא, בשנת תקס"ג. [בלרוס? תקס"ג? 1803?].
כתיבה נאה.
רובם הגדול של המאמרים בכתב-היד שלפנינו נדפסו בספר "מאמרי האדמו"ר הזקן - תקס"ג", ויתר המאמרים נדפסו בכרכים אחרים. בדף ו/1 נכתב התאריך: "פ' נשא בעז"ה תקס"ג". ההעתקה שלפנינו נכתבה, כפי הנראה, בתחילת המאה ה-19.
האדמו"ר הזקן הקפיד מאד על העתקת מאמריו שלא יפלו בהם טעויות העתקה. בשנת תק"ס כתב האדמו"ר הזקן במכתב לציבור החסידים כמה תקנות ואזהרות בענייני העתקת ה"ביכלאך": "כל הנערים הנוסעים למחנינו מהיום והלאה, יביאו עמהם הכתבים והעתקות מד"ח [=מדברי חסידות] חדשים גם ישנים... להיות כי רבו בהם השבושים וטעויות סופרים במאד מאד... וכל אחד ואחד יכרוך כתבים שלו, ויכתוב שמו על הכרך, וימסור ליד אחי נ"י [רבי יהודה ליב מיאנוביץ, בעל ה"שארית יהודה"] ויגיה אותם, בצירוף מגיהים אחרים דקהלתינו דוקא, בהשגחת אחי עליהם להגיה, ואחר כך יוחזר לכל אחד ואחד הכתבים שלו...".
[44] דף (כתובים משני צדיהם). דפי כתב-היד הופרדו זה מזה (נתונים בקלסר). 31 ס"מ. נייר כחול. רוב הדפים במצב טוב-בינוני. מספר דפים במצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים חסרים בשולי מספר דפים, חלקם עם פגיעה בטקסט, משוקמים במילוי נייר.
--------------------
ה"ביכל" החב"די
בערך משנת תק"ן ואילך, קרוב למאה וחמישים שנה, היה ה"ביכל" החב"די חלק בלתי נפרד מההויה החסידית החב"דית בערי ועיירות בלרוס (רייסין). על דרכי היווצרותו של ה"ביכל", ועל תפוצתו, מספר החוקר הביבליוגרף רבי חיים ליברמן באחד ממאמריו, ואלו דבריו:
"...יצרה חב"ד שיטה של מעתיקים או "כותבים" ("שרייבער" בלשון חסידי חב"ד). לראשונה בליאזנא, ערש חסידות חב"ד, אחרי כן בליאדי... מאוחר יותר בליובאוויטש... שם ישבו מעתיקים, שהעתיקו את תורותיו של הרבי, שנאמרו קודם לכן בעל-פה לפני החסידים.
הסדר בזה היה כך: בשבתות וימים טובים, ובהזדמנות גם בימות החול, היה הרבי אומר תורה לפני החסידים. אחר שבת ויו"ט היה הרבי מוסר תורה זו גופא, כתובה בכתב-ידו, למעתיק הראשי. הלה העתיקה, החזיר את כתב היד לרבי, והשאיר לעצמו את העתקתו, שממנה עשה אחר כך מספר העתקות בכתב ידו שלו, ומכרם לחסידים. אם לא הספיק לו הזמן למלאות את כל הדרישות לרכישת העתקה, והחסידים היו נחפזים לחזור לעריהם, היה מוסר למעתיק משנה. הללו גם הם עשו העתקות ומכרו לכל הרוצה. חסיד שלא השיגה ידו לקנות העתקה, התכבד, ישב וטרח והעתיק בעצמו מאחת ההעתקות שהשיג.
את החסיד שחזר לביתו ותורה חדשה בתיקו, פגשו החסידים דמתא [=מבני עירו], שהמתינו לשובו, וכמובן נאלץ לאפשר לכל הרוצה להעתיק את התורה לעצמו... חסיד שנתקבצו אצלו במשך הזמן מספר הגון של תורות, מסרם לכריכה, וכך נוצר ה'ביכל', ובדרך זו אצר לו כל חסיד, במרוצת השנים, ספריה של מאמרי חסידות..." (אהל רחל, ג, עמ' 26).
זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהגיע מבית חב"די, הקדיש בזכרונותיו פרק מיוחד בשם "ספריתו של אבא", וכך כותב: "ספריתו של אבא ספריה רגילה היתה, ספרית בעל-בית תורני, אבל הספרים שהיו בביתו לא מקריים היו ולא רק לנוי. ספרי חיים היו הם לאבא, ונחוצים לו, ספר ספר בזמנו, וספר ספר וערכו...
ולמעלה, על הארון, בתכריך מיוחד נשמרו קונטרסים בלתי מכורכים של דא"ח (דברי אלהים חיים). אלה היו קונטרסים של דברי חסידות, כתובים בידי המעתיקים, שסבא היה מביא מבית הרבי בשובו מלאדי, או 'החוזר' היה מביאם שנה בשנה בבואו לביקורו המסרתי, וסבא היה נוהג ללמוד מהם עם אבא, כשאני יושב ומאזין. מה נחקקו בלב האותיות המעוגלות המזהירות כפנינים והרצות על פני השורות המקומרות כקשתות..." (כוכבי בקר, עמ' 9-16).