אוסף ענק של מכתבים מצפת, זכרון יעקב, חיפה, וירושלים מתקופת מלחמת העצמאות

אוסף ענק של מכתבים מצפת, זכרון יעקב, חיפה, וירושלים מתקופת מלחמת העצמאות

אוסף ענק של כ 400 מכתבים שנכתבו בין בני משפחה אחת בתקופת מלחמת העצמאות בשנים 1947 עד סוף 1948 - המלחמה והשחרור. מכתבים רבים נכתבו על ידי אחות ב'הסתדרות מדיצינית הדסה' סניף צפת, המכונה 'רחלקה' ומתארים את החזית הצפתית, וכן מכתבים מבני משפחה ששהו באותה העת בזכרון יעקב, ירושלים וחיפה ומתארים את התרחשויות המלחמה, התקפות הערבים, הנופלים, הפחד להיפגע, את הניצחון והשמחה ברחובות, ועוד.

במכתביה מתארת האחות בין השאר את מהלך קרבות מלחמת העצמאות, ובפרט לפרטי פרטים את ההתרחשות בצפת במהלך הקרבות. המכתבים מתארים את התקפות הירי על צפת, המחסור באוכל, השמועות על העתקת מקומו של בית החולים לירושלים, המגוייסים שלא נודע מה עלה בגורלם תוך כדי המלחמה [כך למשל במכתב מיוני 48 נכתב: "אנחנו מאד דואגים לך... אנחנו מאד מחכים לסימן חיים ממך ומרדלקה, ואני מקווה שבקרוב נקבל את הסימן..."], ובמכתבים האחרונים, הניצחון והסרת המצור על העיר צפת. 

במכתב מיום 1/12/1947 נכתב: "מזל טוב, מדינה עברית, סוף סוף... נפרדנו מבלי לדעת שבעוד שעה יכריזו על המדינה העברית... חזרנו הביתה בשעה 5:30 בבוקר, הרחובות היו מלאים איש ובירה ויינות חולקו ברחובות בשפע". במכתב מיום 11/5/1948 שכותרתו "צפת: יום השחרור" נכתב: "הרבה עבר עלינו כאן בצפת, זו צפת הנצורה המוקפת ערבים למאות, דומים היינו לטיפה בתוך ים. היום, יום השחרור והוקל קצת, אבל הרבה לשמוח אי אפשר... פשוט אין כח ואי אפשר להאמין כבר הוסר המצור, חדלו היריות... עדיין לא יצאו האנשים מהמרתפים... נפלו קורבנות יקרים כאן בצפת ולמען שחרורה, וכה יקרים שהשמחה איננה יכולה להיות שלמה... בני אדם כאן הקהו את כל הרגשות... צפת שלנו, עובדה... בלי יריה אחת... באיזה מצב היינו 12 שעות עד שקיבלנו תגבורת באנשים ובנשק כל זה אספר לכן כשניפגש, בשעה שהיו מודיעים בעיתונים וברדיו "בצפת שקט", היו מרעישים את העיר ביריות, רימונים ופגזים, הרדיו הערבי הודיע על כיבושה של צפת ע"י הערבים, 4241 יהודים הרוגים, כפי הנראה ספרו את מספר הפגזים שהעיפו על הרובע היהודים במשך כמה ימים, ולפי חשבונם הרג כל פגז יהודי אחד...".

במכתבים שנכתבו בירושלים בזמן מלחמת העצמאות מאותה המשפחה מתארים אף הם את ההתרחשויות הקשות. כך למשל במכתב מיוני 1948 נכתב: "רצונך לשמוע את אשר עבר עלינו, דרישה קשה במקצת כי מי יוכל לתאר זאת... המכתב האחרון שקבלתי ממך היה זמן קצר לפני נפילתו של יהודה, אז עוד היינו שאננים, טיפשים, או סתם תמימים יתר על המדה והאמנו ב"יהיה טוב עוד". מותו של יהודה היה למעשה הניסיון הראשון של הגורל האכזר להעמידנו פנים אל פנים עם המציאות שכה פחדנו מפניה... נדהמנו, נפלנו ברוחנו, כמעט נתיאשנו... אחרי שבועיים שלשה נתרגלנו גם לזה, היה חבר - ואיננו עוד!... החזית היתה עוד רחוקה, עוד יכולנו להתבונן במהלך הקרבות מ"רחוק" עד-עד שנפל הפגז הראשון לידינו, ממש לידינו, אז שכחנו גליל ונגב, אז לא זכרנו קרבנות מנבי יושע ומנגבה, ראינו איך נופלים אנשים לידינו, בד' אמות שלנו, ראינו אנשים קטועי אברים ומרוסקים עד לבלי הכיר ברחובות, במדרכות, בדרכים שבהם היינו מוכרחים להלך יום יום בדרך לעבודה והביתה... ההתקפה על ירושלים באה מוקדם מדי, עוד לפני שהספקנו להתאושש מנפילת גוש עציון, התוכלי לשער בנפשך לרגע מה זה גוש נופל? גוש של 4 נקודות התישבות, המכיל כ-400 לוחמים מבודדים ומנותקים מן הכל זועק לעזרה ואין... ידענו שממגיני כפר עציון עצמו לא נשאר איש, משלשת הקיבוצים האחרים נשארו מעטים שנלקחו בשבי, ביניהם בנימין דובשני, שאחיו יהודה נפל והוא עצמו ניצל בנס..."

במכתב שנכתב בחיפה ב 16/4/1948 נכתב: "היום התעוררתי לקול המכריז עוצר בית בהר והדר כרמל, ורק אחר כך נודע לי דרך הרדיו כי העוצר הוטל בגלל הוצאה להורג של ארבעת בחורי ישראל. המצב בארץ יוחמר עוד יותר ממה שהיה... תמסרי לה בירושלים... הבבלים היוונים והרומאים עשו יותר ממה שאלה, אפילו העבירו מחרשה על הר הבית חיללו והחריבו את בית מקדשנו, והחליפו את שמה לשם לועזי. ושוב התאוששה ירושלים ושוב קמה, עטופה בהודה והדרה... ותהי לנו עיר הבירה והקדושה לנצח!"

בין המכתבים ניתן למצוא רבים בעלי תוכן אישי בין משפחתי המתארים את הניסיונות לשמור על שגרת חיים למרות הקרבות העזים והמצב המתוח. בין היתר מופיעים כמה מכתבים מוקדמים יותר מראשית שנות ה־40, וכמה מאוחרים יותר משנת 1950.

האוסף לא נבדק על ידינו ביסודיות. מצב כללי טוב מאד.