קול קורא בכתב ידם ובחתימתם של בד"ץ ק"ק המערבים בירושלים וגאונים ומקובלים מחוגי הקנאים בירושלים ובראשם הגרי"ח ...

קול קורא בכתב ידם ובחתימתם של בד"ץ ק"ק המערבים בירושלים וגאונים ומקובלים מחוגי הקנאים בירושלים ובראשם הגרי"ח זוננפלד וקדוש ה' השד"ה – המסמך הראשון שנכתב נגד חוקת הקהילות של הוועד הלאומי – פריט היסטורי
מסמך היסטורי יחיד מסוגו, בכתב ידם ובחתימתם של גדולי ישראל ומקובלים חשובים בירושלים, ביניהם רבני אגודת ישראל הירושלמית (לימים "העדה החרדית") ובראשם הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. המסמך כתוב על נייר מסמכים רשמי של "בית דין צדק מק"ק המערבים יכב"ץ בעה"ק ירושלים תובב"א". י"ז בסיוון תרפ"ד. זהו המסמך הקדום ביותר בתולדות מאבק רבני ירושלים בוועד הלאומי.
בעמוד הראשון של הדף "קול קורא", בסימן "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
"אחינו בני ישראל תושבי ירושלים עת צרה היא ליעקב סכנה כלי' חלילה מרחפת על התורה ועל הדת ועל כל הישוב החרדי ע"י חק"ת הקהלות של ועד הלאומי העומד להתאשר ח"ו ע"י הממשלה יר"ה...".
במכתב קוראים הרבנים לקביעת יום א' כ' בסיוון ליום של ביטול מלאכה והתכנסות לעצרות תפילה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
גוף המכתב כתוב בכתב ידו של רבי יעקב בן עטר ובחתימתו, עם חתימות נוספות של הרבנים רבי שמעון אשריקי ורבי אליהו לעג'ימי. עם חותמת הבד"ץ לעדת המערבים.
בעמוד זה הוסיף הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ארבע שורות בכתב יד ובהן הוא מכנה את הרבנים הנ"ל "הפליטה הנשארת לנו הקול קול יעקב ברחמיו הרבים ירחם עלינו...". חתימת ידו וחותמתו האישית.
בנוסף חתומים הרבנים רבי מרדכי ליב רובין, רבי דוב צבי קרלנשטיין ורבי יצחק פרנקל, רבני הבד"ץ.

מעבר לדף קריאת קודש נוספת מאת רבני ארם צובה בירושלים, כתובה בכתב ידו של הגאון רבי יוסף ידיד הלוי. בכותרת נכתב: "חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו". בין הדברים: "באמת בעה"ר אנחנו רואים בעינינו המצב הרוחני הולך וחסור מכמה עניינים ופרטים שאי אפשר לפרטם ואם בעה"ר יתאשר ויתקיים הועד הלאומי בארץ הקדושה שוב למה לנו חיים... ואם בעוה"ר נחרב בית המקדש על שלא שמור בני ישראל התורה והמצוות... אם אנחנו חלילה לא נשמור התורה איך נקוה עוד לבנין בית מקדשינו וביאת משיחנו".
הבאים על החתום: רבי יוסף ידיד הלוי, והמקובל האלוקי רבי חיים שאול דוויק הכהן (השד"ה).
בשולי עמוד זה הוסיף עוד בכתב ידו רבי יוסף ידיד על קביעת ביטול מלאכה ועצרת תפילה ביום הנ"ל.

הרקע ההיסטורי למכתב
מזה שנים רבות עלתה שאלה קשה בקהילות ישראל עקב הרפורמה שפשתה כספחת בבית ישראל. יש מחכמי ישראל שראו במקומותיהם שעתידים הרפורמים ליטול את הנהגת הקהילה, ואזי חס וחלילה יהיה החינוך נמסר בידם, ועוד שאז ישלטו על סדרי הדת של מקוואות, כשרות, עירובין ועוד, וח"ו לא תהא תקומה לישראל. ועל כן הסכימה דעתם להיפרד ולהעמיד קהילות של יראים לעצמם. וכך נהגו בכמה קהילות בהונגריה ובאשכנז. אך בפולין ובליטא ובכל שאר הארצות לא נהגו כן. ונודעים דברי הנצי"ב שכתב בתשובה שהעצה להפריד את הקהילות כמוה כתקיעת סכין בלב האומה.
אף בירושלים נחלקו בזה: דעת כולל אונגרן ואגודת ישראל הירושלמית (היום "העדה החרדית") הייתה להיבדל, ובראשם עמד הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד. מסורת זאת הייתה בידו מרבו המובהק, הגאון הצדיק רבי אברהם שאג, והוא קיבלה מרבו, ה"כתב סופר". אמנם דעת רוב רובם של גדולי ירושלים הייתה להיות קהילה אחת מאוחדת, כדברי חז"ל בארבעה מינים שבלולב וכמעשה הקטורת.
שאלה נוספת, קשורה לראשונה, עלתה ביחס לציונות ולציונים. יש שראו בציונות כת של עוקרי תורה בעלמא - אמנם לא רפורמים, אך בכל אופן מרשיעי ברית. לדעת חלקם אף בניין הארץ שלהם ומסירות נפשם לזה אינה אלא מעשה שטן. לדעת אחרים, אמנם מסירות הנפש לתחיית האומה ובניין הארץ היא נפלאה מאוד, אך עדיין הם עוקרי תורה ואסור לשבחם כלל, וודאי שלא להשתתף אתם בשום דבר. אמנם גדולים אחרים, ובהם רוב מניין ובניין של גדולי ארץ ישראל, אחזו שמסירות הנפש הזו מקורה בשלהבת קודש פנימית של התעוררותה הפנימית של האומה כולה לשוב למקומה, וקול המון כקול שדי, ולכן נושאת הרוח הזו גם את הישרים בלבותם, גם את הבינוניים וגם את פחותי הערך. וסופו של עניין שהנשמה הפנימית הזו תגבר, ורוח של תשובה תחל לפעם במחנה ישראל. ובכל מקרה חלילה לנו מלהרחיק את רבבות ישראל, וודאי לא את אלה שמוסרים נפשם על בניין הארץ.
בשנת תרפ"ב נתגברו הקולות ביישוב לדרוש מהאנגלים, על פי הצהרת בלפור, לחזק את המגמה של בניין הבית הלאומי בארץ ישראל. כלומר לדרוש מהשלטון הבריטי אוטונומיה של היישוב היהודי בארץ, שיארגן את ענייניו הפנימיים וישלוט בהם בעצמו.
אגודת ישראל הירושלמית וההולכים עמה חששו מאוד מפני זה. משמעות הדבר הייתה קהילה אחת, וכן שליטה של הציונים על מערכות היישוב. ראוי לציין שחשש מעשי זה נכון היה במידה רבה גם לאלו שסברו שיש לקרב ולא להרחיק. משום כך יצאו חוצץ כנגד היוזמה הזאת, ולבסוף עלה בידם להשיג אישור מהאנגלים שמי שאינו רוצה יוכל להודיע על יציאתו מכך. אגודת ישראל הירושלמית עשתה תעמולה גדולה על זה, וסופו של דבר שרבים מהקנאים אכן יצאו.
ועדיין לא נסתיימה המחלוקת בזה עד היום, והשאלה המורכבת במקומה עומדת.

אודות החתומים על המכתב
רבי שמעון אשריקי (נפטר תר"ץ) נודע כעילוי ולמדן מופלג, תלמיד רבי שלמה בוחבוט במרוקו, בצעירותו גדל על ברכי הראשון לציון רבי אברהם אשכנזי. שימש כדיין בבית הדין בירושלים עם שני גדולי עולם - רבי אליהו לעג'ימי ורבי יעקב בן עטר. בספר "הסבא קדישא אדמו"ר סידנא בבא סאלי זיע"א" מסופר שהבבא סאלי נקשר אליו בעבותות של אהבה וקיבל ממנו את דרכי הנהגת בית הדין ודרך ההוראה והפסק.
רבי אליהו לעג'ימי (תרל"א-תרפ"ז), מקובל אלוקי, מרבני המערב שהתיישבו בירושלים. חסיד ומקובל ובעל מידות. היה ממנהיגיה של ישיבת המקובלים "בית אל" ומראשי עדת המערבים בירושלים, חיבר יחד עם הרב השד"ה את הספר הנודע "בניהו בן יהוידע", "שר שלום", "כוונות פרטיות" - שלושה חלקים של תפילות ותיקונים על פי כוונות האריז"ל והרש"ש.
רבי יעקב בן עטר (נפטר תרפ"ד), מצאצאי הרה"ג המקובל רבי חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש. בצעירותו עלה ממרוקו לירושלים והיה בין מייסדי עדת המערבים בעיה"ק. חיבר ספר גדול בשם "בית אלוהי יעקב". המסמך זה שלפנינו נכתב בכתב ידו חודשיים לפני פטירתו!
רבי יוסף חיים זוננפלד (תר"ט-תרצ"ב), צדיק נשגב, למד בהונגריה אצל ה"כתב סופר" ואצל רבי אברהם שאג. מייסד העדה החרדית בירושלים.
רבי מרדכי ליב רובין (תרל"א-תרפ"ט), בצעירותו למד בישיבות סלבודקה ומיר, בשנת תרנ"ד עלה לירושלים, משנת תרס"ד כיהן במושבות בארץ ישראל, ומשנת תרפ"ד נתמנה לראב"ד העדה החרדית בירושלים.
רבי יצחק פרנקל (תרכ"ג-תרצ"א), "הגאון מחוסט", גאון גדול מרבני הונגריה, עלה לירושלים בשנת תר"ס וכיהן כחבר בית הדין של הגרי"ח זוננפלד.
רבי יוסף ידיד הלוי (תרכ"ז-תר"ץ), מגדולי חכמי ארם צובה וירושלים, גאון ומקובל, אב"ד לקהילת ארם צובה בירושלים. חיבר ספרים רבים שחלקם נדפסו עוד בחייו, מהם: "ברכת יוסף", "ימי יוסף", שו"ת "שארית יוסף" ועוד.
רבי חיים שאול דוויק הכהן (תרי"ח-תרצ"ג), השד"ה, מקובל אלוקי, גאון עצום בחכמת הקבלה, שאותה למד עוד בצעירותו מפי גדולי המקובלים בארם צובה. עוד בהיותו בארם צובה התכתב עם מקובלים רבים מחכמי ישיבת "בית אל" בירושלים. בשנת תר"ן עלה לירושלים ובשנת תרנ"ו הקים בה את ישיבת המקובלים "רחובות הנהר". גם גדולי האשכנזים (כבעל ה"לשם", ה"מנחת אלעזר" ועוד) העריכוהו מאוד ועסקו עמו בתורת הקבלה. בשנת תר"ס איבד את מאור עיניו וכל תורתו שלמד ושלימד הייתה מכוח זיכרונו. חיבר ספר "איפה שלמה" על אוצרות חיים, "פאת השד"ה" ועוד. גדולי המקובלים היו תלמידיו והיו שותים בצמא את דבריו, ביניהם רבי יעקב חיים סופר בעל ה"כף החיים", רבי יהודה פתיה בעל "בית לחם יהודה", רבי סלמאן אליהו בעל "כרם שלמה", רבי אליהו מערבי ועוד. החתימה שלפנינו היא לאחר שנסתמא, ומצורת הכתיבה ניכר שנכתבה מאומד הדעת.
רבי אברהם אמינוף (תרי"ד-תרצ"ט), מחכמי בוכרה שעלו לירושלים, גאון וצדיק, פעל ועשה רבות למען שלא תשתכח תורה מישראל, הקים תלמוד תורה בירושלים ובו לימד עשרות שנים יחד עם הגאונים רבי רפאל שלמה לניאדו ורבי עזרא עטיה. חיבר את ספרו הפופולארי "ליקוטי דינים" שישה חלקים ותרגמו לבוכארית כדי לזכות את הרבים.

מסמך היסטורי ונדיר מאין כמוהו, הן מצד הפרשה החשובה, הן מצד ראשוניותו, והן מצד שבו נקבצו ובאו מספר חתימות של גאונים ומקובלים חשובים בירושלים.

דף אחד, 2 עמ'. 28X22 ס"מ.
מצב: טוב. נקבי תיוק. פגמים וקרעים קלים מחמת הקיפול.