לודוויג בלום
1974 - 1891

1974 - 1891
קבר רבי מאיר בעל הנס, 1955 ,
שמן על בד, 60X76 ס"מ,
חתום ומתוארך.
מקוריות הציור אושרה ע"י גב’ מירה חן, נכדת האמן.
תפישה ציורית מקובלת בציורי הנוף של בלום מושתתת, על פי רוב, על מבט עילי ועל עצים או חלקי בניינים, המגיחים משני עברי הבד כמסכי תיאטרון (כך שמסגד, למשל, המצויר בתווך, יעלה כגיבור דרמטי), וראו ציורי נצרת, נוף ירושלים מכיוון רחוב קינג ג'ורג', יער קנדה ועוד. בנוסף צמחייה בקדמת הציור עשויה לשמש כמבוא פרספקטיבי לעומק ההרים, הכפר וכדומה, המתגלים מאחור, ולא פחות מכן- כניגוד ירוק כהה לבהירות, הנפרשת לעין בבז'ים/ורודים וסגלגלים הנמוגים אל האינסוף. בתוך "מסגרת" זו, המורכבת משני צדדים ומבסיס, בונה בלום את ציורו בקומפוזיציה כמעט קבועה: קו עומק (כביש, ערוץ וכדומה); סגירה עליונה של ה"מסגרת" באופק של רכס או של שמים; מתחים בין האנכי והאופקי.
מתח משמעותי נוסף בציורי הנוף של בלום מתקיים בין "אנדרלמוסיה"-לכאורה בקדמת הציור לבין שקט, ההולך ומשתרר לקראת המרחק. האנדרלמוסיה" היחסית (שתמיד היא הרמונית, ביסודה) נוצרת באמצעות ציור חופשי מאוד של צמחים, של בני אדם (ערבים, על פי רוב), של בעלי חיים (עדר צאן) וכיוצא באלה. השלווה היא זו של האופק הבלתי מושג. עצים ובניינים שבדרך הם דרגות ביניים בהרגעת העין. עבודת המכחול הנינוחה בציורי המדבר הופכת לקצרה ולמהירה הרבה יותר, כשמגיע בלום לפרטים בשוק מחנה יהודה או בנופים תוך-עירוניים אחרים, כאילו היציאה למרחבים גם הרגיעה את ידו המייצרת של האמן. מעל לכל בולט ייחוד הצבע של בלום- צבע חם, לוהט, לרבות בעירת האופק הטיפוסית לצייר. גוני האוכר-בז'-אדמדם של המרחב החם משתלבים בקרירות תכלת הים או הימה או השמים ובוורדרדות הסגלגלה של הרכס הרחוק. כולם מתמזגים זה בתוך זה בעדינות ויוצרים את הגוון הבלומי, שאין לטעות בו.
גדעון עפרת, לודוויג בלום: תש"ח, הוצאת קרן לוין לאמנות, 2018 , עמ' 57 .