כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
מכירת האמנות החצי שנתית הגדולה.
כולל עבודות מ:
אוסף חברת השקעות כדאיות (מקבוצת פישמן)
אוסף קבוצת אי. די. בי
אוסף פירון
אוסף גבי ועמי בראון
אוסף שרה ואדם אייל
עיזבון עו"ד חנן שנון
המכירה הסתיימה
|
פריט 33:
ראובן רובין
|
|
|
נמכר ב: $100,000
הערכה :
$
140,000 - $200,000
עמלת בית המכירות: 18%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
על פריט זה יחולו עלויות משלוח מיוחדות, לפרטים יש לפנות לבית המכירות
|
1974 - 1893
השכינה חוזרת לירושלים, 1967 ,
שמן על בד, 162X114 ס"מ,
חתום ומתוארך.
חתום ומתואר מאחור.
מקור: מימוש אוסף חברת השקעות כדאיות בע"מ (מקבוצת פישמן).
זהו ציור מאד ידוע ומאד מצוטט של ראובן רובין, ציור המייצג את תגובתו הנרגשת של הצייר למלחמת-ששת-הימים ולמפגשו המחודש עם ירושלים המזרחית, שממנה נפרד מאז 1923 . "בבדיו [משנות ה 60 /ג.ע] כאילו ביקש ראובן לבטא רוחניות אֶתֶרית: הדמויות רשומות בקווי-מִתְאר לבנים והצבע נמשח בנוצתיות רכה במיוחד. חריג הוא הציור עז-המבע 'רוח הקודש שבה לירושלים' (1967): ציור זה צויר בהלך-רוח של התעלות למחרת מלחמת-ששת-הימים והוא מייצג חסיד בגלימה כחולה אוחז בגווילי-תורה, ראשו מונף אחורנית באקסטאזה, והוא מרחף מעל ירושלים חלומית זהובה." (שרה ווילקינסון, "ראובן רובין, "אברמס, ניו-יורק, 1974 , עמ' 96). שנים רבות מאוחר יותר, בבואי לבחון את תגובת אמני ישראל לאירועי 67 , כתבתי: "גם הצייר הארצישראלי הוותיק, ראובן רובין, לא יכול היה לבלום את התפעמותו נוכח נס ה'הר הבית בידינו' וצייר ב- 1967 את 'רוח-הקודש חוזרת לירושלים' [...] ואת "ירושלים של זהב", בה השער הקטן הפתוח בקדמת הציור (ובסמליות שאין להחמיצה: ה"שער" שנפתח במלחמת ששת הימים עונה לציור קודם של ירושלים ובו אותו השער עודנו סגור...) נענה מנגד בריחופה המיסטי של העיר העתיקה. עוצמת התרגשותו של ראובן ענתה למועקה כבדה בה חש ערב מלחמת-ששת-הימים, כפי שתיאר בסיום ספרו האוטוביוגרפי, "ראובן", שראה אור לראשונה ב- 1967 : "יומיים בלבד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים בא בני דויד הביתה, כולו נפעם ונרגש. [...] הוא פתח את הספר 'ויקרא' פרק כ"ו, והניח אצבעו על הפסוק השישי: 'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד [...]'. רוחנו התחזקה והתנשאה למשמע דבר אלוהים..." ("ראובן", מהדורת 1984 , מסדה, גבעתיים, עמ' 223). אם בדת ובאמנות הנוצרית "רוח-הקודש" הומשלה ליונה, הרי שהמקורות היהודיים זיהו את "רוח-הקודש" עם כוח נבואה, עם "רוח טהרה", עם "רוח תשובה", ולכל היותר, עם "בת-קול" או עם "גילוי-אליהו". אפשר, שהקשר בין "רוח-הקודש" לבין החסידות עניינו גם בכתוב בתלמוד הירושלמי, שרוח-הקודש שורה רק "על לב שמח". דומה, שבציור הנוכחי, התגלגל "גילוי-אליהו" (התגלותו של הנביא המבשר את המשיח) לחסיד כדמות המשיח, שהגיע לירושלים עם הניצחון במלחמה. מאז שחר יצירתו, ייצג ראובן – בן למשפחה חסידית מרומניה – את דמות החסיד ברוחניות אל-גופנית דקיקה וגבוהה, מתנשאת למרומים: כזה היה החסיד בציור "ערב-שבת" (1924), שניצב בגבו אלינו, רגליו על הארץ אך ראשו בשמים עונה לערבי הכורע ארצה וחולב עז; כאלה היו ה"מרקדים במירון" (1924), שמחולם המעגלי כמו-מנסיק אותם למרומים; כאלה היו כל החסידים שצייר ראובן מרקדים בשמחת-תורה, או באקסטאזה של הילולת-רשב"י. אך, עתה, בציור הנוכחי, החסיד כבר ממש מעופף בשמים והוא התגלמות "רוח-הקודש". זו התקופה בה נטה ראובן לצייר ריחוף שמימי של סוסים אדומים וכחולים, בהם מרכבתו של אליהו, וכמובן – מלאכים. החסיד המעופף מצטרף לכל אלה שעה שמאשר, מבחינת ראובן, את כיבוש העיר העתיקה כמהלך דתי-מיסטי.
גדעון עפרת
תפריט נגישות
