מיטת ההסתלקות של האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש

מיטת ההסתלקות של האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש

מיטת ההסתלקות של רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש.
שלדת מיטה, עשויה ברזל. ארבעה חלקים (ניתנים לפירוק והרכבה).
מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי נכדת הרש"ב הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את מיטתו של סבא שלי [הרש"ב] בה הוא השתמש ברוסטוב. זו הייתה המיטה שבה הוא הסתלק". האישור מתוארך – 14 במאי 1989.

הסתלקות האדמו"ר הרש"ב
במוצאי שבת פרשת ויקהל-פקודי, כ"ג באדר תר"פ, חלה הרעה במצב בריאותו של האדמו"ר הרש"ב. תשישות חזקה תקפה אותו וחומו טיפס. במהלך הלילה גברה חולשתו עוד יותר, והוא הגיע עד כדי עילפון. מעתה ואילך לא יכול היה עוד הרש"ב לעמוד לבדו ממיטת חוליו, ונזקק לסיוע ותמיכה. לצד מיטת חוליו עמדו בנו האדמו"ר הריי"ץ והרב משה דובער רבקין, אשר שמשו אותו כל ימי מחלתו, ולא משו ממנו עד לרגע ההסתלקות. למרות תפילות החסידים ומאמצי הרופאים, מחלתו של הרש"ב גברה מיום ליום וכוחותיו אפסו. שבוע ימים לאחר מכן, במוצאי שבת ויקרא, מעט לאחר חצות הלילה, הוקם בית דין מיוחד של שלושה מגדולי החסידים, ואנ"ש והתמימים שנכחו במקום תרמו חצי שנה או שנה משנות חייהם למען אריכות ימיו של הרש"ב. בשעה 2-3 לערך ניגשו בנו הריי"ץ ושלושת נכדותיו - האחיות חנה, חיה מושקא ושיינא, אל מיטתו של הרש"ב, שהניח ידיו על ראשיהם ובירכם בברכת "יברכך". מעט לאחר השעה ארבע לפנות בוקר, אור ליום ב' ניסן: "פתח עיניו בטוב והראה פנים צוחקות... והוריד ב' דמעות וסגר עיניו... ונשמתו הקדושה עלתה השמימה בקדושה וטהרה".
הטהרה נערכה בחתיכות בד פשתן ובמפה שבאו בירושה מזקנו האדמו"ר הזקן. גופו הולבש בכתונת אביו המהר"ש ובקיטל בו התפלל ביום כיפור, ונעטף בטלית השבת שלו. ארון הקבורה נבנה מקרשי הבימה ומעמוד התפילה. בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, ב' ניסן תר"פ, יצאה הלווייתו מביתו ברחוב בראטסקי 44, והוא נטמן בבית העלמין היהודי שברוסטוב על נהר דון.
באגרת לתלמידי "תומכי תמימים" לאחר ההסתלקות, סיון תר"פ, כתב בנו הריי"ץ: "בחודש הראשון באור ליום השני, כעשרים רגעים על שעה החמישית בעלות השחר, נפתחו השמים, שמי שמים העליונים, והנשמה הטהורה עלתה להשתפך אל חיק אביה. בנעימה קדושה ובשקיטה אצילית מסר רבינו הקדוש נשמתו לאל אלוקי הרוחות, והוסגרו עיני אב הרחמן, לי, ולכל אחיי חניכי בית אלוקים, וברגע אחת יתום נהייתי, אני, אתם תלמידיו, ואתנו יחד עם הקודש" (אגה"ק הריי"ץ, חלק א' ע' קיג).

מיטת ההסתלקות – "אני עולה השמימה, את הכתבים אני משאיר לכם. קחו אותי לזאל ונהיה ביחד"
מעמד ההסתלקות של הרש"ב מתואר בהרחבה בספר "אשכבתא דרבי" להרב משה דובער רבקין, שכתב בעודו נמצא "תחת הרשמים העזים והנוראים של הימים, השעות והרגעים האחרונים של רבנו נ"ע בעלמא דין, אשר זכיתי אז להיות היחידי לעמוד לפני מטתו השלמה בימים האחרונים לפני הסתלקותו". בין היתר מתואר שם כיצד במשך ימי מחלתו שכב הרש"ב על מיטתו, ללא יכולת לקום או לנוע, ובנו הריי"ץ יחד עם הרמ"ד רבקין מסייעים בידו ומשמשים אותו בעת נטילת הידיים, הנחת התפילין וכדומה: "אח"כ אמר שרוצה להתפלל... וסייענו לו לישב על המטה, והצענו מאחוריו כרים למען יהי' לו בנקל לישב, והלבשנו לו... את הטלית... ואח"כ סייענו לו לעשות העטיפה כדין... ואח"כ סייענו לו להניח תפילין... סייענו לו לחגור את האבנט... כן הייתי מלביש לו את המשקפיים בכל פעם שהי' מתפלל מתוך הסידור.... ואחזתי הסידור לפניו כמו שהוא שוכב מוטה קצת... ואח"כ חלצנו לו... ואח"ז נח מעט מרוב הטרחה לפי חלישותו אז". באחד מימי מחלתו, יום ב' כ"ה אדר, ביקש בנו הריי"ץ להעביר את מיטת אביו הרש"ב לחדר היחידות: "שהוא חדר גדול והאויר שם יותר טוב, אבל הוא נ"ע [הרש"ב] השתמט עצמו... משום ששם הספרים בהארונות מגולים, וגם הביכלעך והכתי"ק נראים ע"י הזכוכית מהארונות". בבוקר המחרת, יום ג' כ"ו אדר, הציע הריי"ץ שוב לקחת את מיטת אביו לחדר היחידות: "על שעה או שעתיים, עדי ינקו היטב את חדר השינה... כיסו הספרים והכתי"ק בסדינים, ולקחו אותו עם המטה כמו שהוא שוכב".
במוצאי שבת ויקרא, בשעה עשר בלילה, פקח הרש"ב לרגע את עיניו ואמר לבנו הריי"ץ (יידיש): "אני עולה השמימה, את הכתבים אני משאיר לכם. קחו אותי לזאל [חדר היחידות] ונהיה ביחד". הרמ"ד ממשיך לספר: "והובילנוהו עם מטתו בהזאל – חדר קדשו שבו ישב תמיד על התורה והעבודה, ומשם הפיץ אורו הגדול על כל העולם – והעמידו מטתו אצל כותל המזרחית, ראשה לצד צפון ורגלי' לצד דרום קרוב לפתח המזרחית שלצד צפון... ובאופן שיהי' באפשר לעמוד סביב מטתו".
הרב אברהם ברוך פבזנר, שזכה אף הוא לשמש את האדמו"ר הרש"ב בימיו האחרונים, מתאר גם הוא בצורה דומה את מעמד ההסתלקות: "עוד ביום ב' או ג' שאלו רשותו אולי יקחו אותו להיכל קדשו, והסכים, אך ציווה לכסות היטב הכתבים והספרים שהיו מגולים ושהיו נראים ע"י הזכוכיות הארוכות... בשעה 10-11 אמר להעומדים אצלו שיוליכוהו להיכל קדשו כשהריי"צ נ"ע שאלו מה הוא אומר, השיב לו בזה"ל [בזה הלשון]: איך גיי אין הימל כתבים פאר אייך, נעמט מיך אין זאל וועל איך זיין מיט אייך אינאיינעם [אני עולה השמימה, הכתבים עבורכם, קחו אותי לזאל ונהיה יחדיו]... אח"כ הובילוהו להיכל קדשו והעמידו את המטה במזרח, ראשה לדרום ומרגלותי' לצפון קרוב לפתח מזרחי שאצל צד צפון ובאופן שיוכלו לעמוד סביב מטתו" (מובא בספר "שמועות וסיפורים", עמ' 180).

אורך: 195 ס"מ; גובה: 83 ס"מ; רוחב: 89 ס"מ בקירוב. מצב טוב. קילופים בצבע. חלודה.

הצלת רכושו של האדמו"ר הריי"ץ מרוסיה הסובייטית בשנת תרפ"ח
בראשית תרפ"ח, בשעה שעמד הריי"ץ לצאת מרוסיה הסובייטית (לאחר שחרורו ממאסרו בתמוז תרפ"ז), לא הניחו לו השלטונות לקחת עמו את בני משפחתו ואת רכושו. לאחר שאיים כי לא יסכים לעזוב את רוסיה לבדו וללא רכושו, ובעקבות לחצים בין-לאומיים שהופעלו על ממשלת רוסיה (אותם ריכז חבר הפרלמנט היהודי בלטביה, הרב מרדכי דובין), התקבלה הוראה ממוסקבה כי יש להתיר לו לקחת עמו את כל אשר לו.
כך מסופר בספר "ליקוטי דיבורים": "לבסוף, הסכים דוברוניצקי לתת לרבי לצאת את רוסיה, בתנאי שמשפחת הרבי, אמו הרבנית הזקנה, אשתו הרבנית, בנותיו וכל המשפחה וכן הרהיטים וספרייתו של הרבי, ישארו ברוסיה. הם ישמשו בתור ערובה לממשלה הסובייטית... ברם, הרבי החליט לא לנסוע אלא אם גם משפחתו תצטרף אליו... הישיבה בראש השנה במשרד החוץ הסובייטי החליטה להרשות לרבי לצאת את רוסיה יחד עם משפחתו... זלקינד קיבל את ההוראה טלפונית ממוסקבה... נתן את האישורים הדרושים... באסרו חג הסוכות, תרפ"ח, יצא הרבי את רוסיה. אליו נילוו כל משפחתו, ששה חסידים ליובאוויטשים כמלווים, רהיטיו וספרייתו שמילאו ארבעה קרונות. בין החפצים שהורשה להוציא, היו שלשה פודים כלי כסף יקרים" (שם, חלק ה', עמ' 1450-1451).
באחת משיחותיו מסביר הרבי מליובאוויטש את משמעות פרשת המאסר והשחרור של חמיו הריי"ץ מרוסיה הסובייטית ומדגיש את גודל נס הגאולה בכך שהניחו לו להוציא מרוסיה גם את כל ספריו וחפציו: "מאסרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"ץ] הי' מאסר חמור ביותר – מאסר ע"י ממשלה תקיפה ביותר... ואעפ"כ, בשבתו במאסר הראה בעל הגאולה שאינו מתפעל מהם... ואכן בסופו של דבר... בי"ב-י"ג תמוז – חופשה ניתנה לו... אלו שאסרוהו, הם עצמם הוכרחו לשחררו... שחרור מכל המדידות וההגבלות דמדינה ההיא... ולא עוד, אלא שיצא ביחד עם כל בני-ביתו, ולקח עמו את כל הכתבים והספרים, וכל החפצים, ועד כדי כך, ששלחו שליח מיוחד מטעם המלכות שיראה לזרז את כל הסידורים, שלא יבחון ויחקור שום דבר, אלא יחתוך ויאשר את כל הרישיונות... ניסים גלויים לעיני כל" (תורת מנחם – תשמ"ה , ד, עמ' 2440-2441).

הצלת רכושו של הריי"ץ מפולין במלחמת העולם השנייה והבאתו לארה"ב
כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהה האדמו"ר הריי"ץ בפולין. בשלהי אלול תרצ"ט עזב הריי"ץ את אוטבוצק ונסע לוורשה, יחד עם בני משפחתו ומזכיריו. במשך למעלה משלושה חודשים נותר הריי"ץ נצור בוורשה המופגזת ללא הרף על ידי הגרמנים, כשהוא נמלט מבית לבית מאימת ההפצצות. ידיעות ושמועות כוזבות אף טענו שהוא נתפס והוצא להורג בידי הגרמנים, אולם, לאחר התערבות הממשל בארה"ב, ובעזרתם של מספר קצינים גרמנים, הצליח הריי"ץ להימלט מוורשה, וביום ה' טבת ת"ש הגיע לריגה. בריגה שהה כחודשיים וחצי, ובשלהי חודש אדר א' ת"ש עזב הריי"ץ את אדמת אירופה הכבושה והפליג באנייה "דרטינגהלם" מנמל גטבורג שבשוודיה לארה"ב. הריי"ץ התיישב בבית 770 שבשכונת קראון הייטס, ברוקלין ניו יורק, שם ייסד מחדש את חצר חסידות חב"ד ומוסדותיה והמשיך לפעול עשר שנים נוספות, עד להסתלקותו ביום י' שבט תש"י.
בשעה שהריי"ץ עבר לוורשה עם פרוץ המלחמה, נותרו ספרייתו הגדולה, חפציו וכלי הבית בביתו שבאוטבוצק. כפי שמספר מזכירו הרב חיים ליברמן (במכתבו אל יו"ר אגודת חסידי חב"ד בארה"ב הרב ישראל ג'ייקובסון, תשרי ת"ש): "כשעזבנו את אטוואצק ועברנו לווארשא עלתה בידינו להוציא רק את הכתבים, אבל הספרים, כל הביבליותיקה נשארה באוטוואצק, וגם הרבה חפצים וכלי בית שעולם לסכום גדול" (אגה"ק הריי"ץ, חלק ה, מבוא, עמ' 15); ובאגרת נוספת ששלח חודשיים לאחר מכן (י' כסלו ת"ש): "באטוואצק נשאר הכל שלם. הדירה עם הביבליותיקה וכלי הבית" (שם, עמ' 16). באגרת ששלח הריי"ץ מריגה, מיד לאחר הצלתו מוורשה, הוא מבקש מהר"י ג'ייקובסון לסייע בהבאת ספרייתו וחפציו לארה"ב: "על דבר הצלת הביבליותיקה שלי, והוצאתה משם, לערך מאה ועשרים תיבות ספרים ושלוש תיבות כתבים כתבי יד קדש... להביאם למדינתם הט', כן יתר החפצים שלנו שנשארו אחרי השריפה... כן התכשיטין... וישלחו הכל ישר לניוארק" (שם, אגרת א'קלג). ואכן, לאחר השתדלויות ומאמצים רבים, ולאחר נדודים וגלגולים שונים שארכו כשנה וחצי נוספות, הגיע משלוח הספרים והחפצים אל הריי"ץ בניו יורק (בתחילה מאוטבוצק לריגה בקיץ ת"ש, משם הועבר לשטוקהולם שבשוודיה, וכעבור שנה נוספת הגיע בראשית שנת תש"ב באונייה לניו יורק). כפי שכותב הריי"ץ באגרת (ט' חשון תש"ב): "בטח קבל את מכתבי שהודעתיו מקבלת הביבליותיקה, וכעת עסוקים בהרקת התיבות, בס"ה [בסך הכול] נתקבלו מאה תיבות, אבל ביניהם שבע תיבות עם כלי בית..." (אגה"ק הריי"ץ, כרך ו', אגרת א'תקצו).