|
פריט 223:
"טרויער", קובץ שירים מאת דוד הופשטיין – הוצאת "קולטור-ליגע" – קייב, 1922 – איורים מאת מארק שאגאל
עוד...
|
|
|
נמכר ב: $1,400
מחיר פתיחה:
$
1,200
עמלת בית המכירות: 23%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
|
"טרויער", קובץ שירים מאת דוד הופשטיין – הוצאת "קולטור-ליגע" – קייב, 1922 – איורים מאת מארק שאגאל
טרויער [אֵבֶל], מאת דוד האפשטיין [הופשטיין]. הוצאת "קולטור-ליגע", קייב, 1922. יידיש. איורים מאת מארק שאגל.
קובץ שירים מאת דוד הופשטיין העוסק בפוגרומים ביהודי אוקראינה בשנים 1917-1920; מלווה בסדרת איורים מאת מארק שאגאל. הקובץ התפרסם בתמיכת ה"וועד הציבורי היהודי לעזרת נפגעי המלחמה, הפרעות ואסונות הטבע" ("אידגעזקאס – איד. געז. קאמ.") ומצוין בו כי ההכנסות ממכירתו ילכו לטובת "הקולוניות היהודיות המורעבות".
איור קובץ שיריו של הופשטיין היה מן הפרויקטים האחרונים של שאגאל לפני עזיבתו את רוסיה. האיורים המודרניסטיים שיצר משקפים לא רק את תחושת החורבן והשכול בשיריו של הופשטיין אלא גם במידת-מה את התהפוכות בחייו של שאגאל שנאלץ באותה תקופה לפרוש מתפקידו כמנהל בית הספר לאמנות שהקים בוויטבסק.
XXIII, [1] עמ' + [4] לוחות, 31 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. נייר שביר. קרעים וקרעים חסרים בשוליים (רובם קטנים). אחד מלוחות האיורים מנותק. חותמת בגב דף השער ("Printed in U. S. S. R "). כרוך בכריכה קשה, חדשה. בחזיתה מודבקת מרבית העטיפה הקדמית המקורית (השוליים קצוצים). העטיפה האחורית חסרה.
----------------------------------------------------------------------------------------
מארק שאגאל (1887-1985), אמן רוסי-צרפתי, נחשב בעיני רבים לגדול הציירים היהודים המודרניים. שאגאל נולד למשפחה חסידית בעיר ליוזנה (אז רוסיה הלבנה), הבכור מבין תשעה אחים. כששאלה אמו את מורו הראשון לאמנות, הצייר יהודה פן, האם יוכל בנה להתפרנס מציור, התבונן ברישומיו והשיב לה: "יש שם איזה כישרון". בגיל עשרים התקבל ללימודי אמנות בסנקט פטרבורג (בתקופה זו צייר לראשונה את דמותו של ה"כנר על הגג", שהמחזה המפורסם קרוי בעקבותיה) ובשנת 1914 נשא לאישה את הסופרת בלה רוזנפלד, שנודעה כאחת ההשראות הגדולות על עבודתו.
לאחר מהפכת אוקטובר התמנה שאגאל לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והקים שם מוזיאון ובית ספר לאמנות. בין מורי בית הספר היו גם האמנים אל ליסיצקי והצייר יהודה פן – מורו הראשון של שאגאל עצמו. בשנת 1919 הוזמן ללמד בבית הספר צייר נוסף, שהיה מהנועזים והמשפיעים אותן השנים – קזמיר מלביץ'. מלביץ' החזיק בהשקפה אמנותית רדיקלית משל שאגאל, וביקש להנחיל לתלמידיו את הסגנון האמנותי שפיתח בעצמו, הסופרמטיזם. דמותו הכריזמטית והשקפתו החדשה קנו לו תומכים רבים, ובשנת 1920 נוסד בבית הספר קולקטיב בשם UNOVIS, שאימץ את עיקרי משנתו. בהדרגה, צברו מלביץ' ותומכיו כוח והשפעה, דחקו את רגליו של שאגאל מניהול בית הספר ולבסוף שינו את תכנית הלימודים. בעקבות זאת החליט שאגאל לעזוב את רוסיה.
בשנת 1920 עקר שאגאל למערב אירופה, ולאחר חנייה קצרה בברלין השתקע בעיר פריז. בין היתר, צייר בתקופה זו את הסדרה החשובה "חיי", שתעדה את נופי העיירה היהודית, ואת סדרת עבודותיו בהשראת המקרא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצליח שאגאל להימלט לארה"ב בסיועו של העיתונאי האמריקני ראיין פריי, התגורר שנים אחדות בניו-יורק ולאחר המלחמה שב לצרפת, שם נשאר עד מותו.
יצירתו של שאגאל, החובקת מגוון רב של תחומים וסגנונות (הדפסים, תפאורה ותלבושות, פיסול וקרמיקה, שטיחי קיר, פסיפסים, חלונות ויטראז', ועוד), מוצגת בחשובים שבמוזיאונים והגלריות, בבנייני האופרה שבניו-יורק ופריז, בקתדרלת מץ, במשכן הכנסת (בחלל המכונה "טרקלין שאגאל") ובמקומות נוספים. הצייר פאבלו פיקאסו אמר על עבודתו: "לאחר שימות מאטיס, יישאר שאגאל האמן האחרון שעוד מבין מהו צבע".
טרויער [אֵבֶל], מאת דוד האפשטיין [הופשטיין]. הוצאת "קולטור-ליגע", קייב, 1922. יידיש. איורים מאת מארק שאגל.
קובץ שירים מאת דוד הופשטיין העוסק בפוגרומים ביהודי אוקראינה בשנים 1917-1920; מלווה בסדרת איורים מאת מארק שאגאל. הקובץ התפרסם בתמיכת ה"וועד הציבורי היהודי לעזרת נפגעי המלחמה, הפרעות ואסונות הטבע" ("אידגעזקאס – איד. געז. קאמ.") ומצוין בו כי ההכנסות ממכירתו ילכו לטובת "הקולוניות היהודיות המורעבות".
איור קובץ שיריו של הופשטיין היה מן הפרויקטים האחרונים של שאגאל לפני עזיבתו את רוסיה. האיורים המודרניסטיים שיצר משקפים לא רק את תחושת החורבן והשכול בשיריו של הופשטיין אלא גם במידת-מה את התהפוכות בחייו של שאגאל שנאלץ באותה תקופה לפרוש מתפקידו כמנהל בית הספר לאמנות שהקים בוויטבסק.
XXIII, [1] עמ' + [4] לוחות, 31 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. נייר שביר. קרעים וקרעים חסרים בשוליים (רובם קטנים). אחד מלוחות האיורים מנותק. חותמת בגב דף השער ("Printed in U. S. S. R "). כרוך בכריכה קשה, חדשה. בחזיתה מודבקת מרבית העטיפה הקדמית המקורית (השוליים קצוצים). העטיפה האחורית חסרה.
----------------------------------------------------------------------------------------
מארק שאגאל (1887-1985), אמן רוסי-צרפתי, נחשב בעיני רבים לגדול הציירים היהודים המודרניים. שאגאל נולד למשפחה חסידית בעיר ליוזנה (אז רוסיה הלבנה), הבכור מבין תשעה אחים. כששאלה אמו את מורו הראשון לאמנות, הצייר יהודה פן, האם יוכל בנה להתפרנס מציור, התבונן ברישומיו והשיב לה: "יש שם איזה כישרון". בגיל עשרים התקבל ללימודי אמנות בסנקט פטרבורג (בתקופה זו צייר לראשונה את דמותו של ה"כנר על הגג", שהמחזה המפורסם קרוי בעקבותיה) ובשנת 1914 נשא לאישה את הסופרת בלה רוזנפלד, שנודעה כאחת ההשראות הגדולות על עבודתו.
לאחר מהפכת אוקטובר התמנה שאגאל לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והקים שם מוזיאון ובית ספר לאמנות. בין מורי בית הספר היו גם האמנים אל ליסיצקי והצייר יהודה פן – מורו הראשון של שאגאל עצמו. בשנת 1919 הוזמן ללמד בבית הספר צייר נוסף, שהיה מהנועזים והמשפיעים אותן השנים – קזמיר מלביץ'. מלביץ' החזיק בהשקפה אמנותית רדיקלית משל שאגאל, וביקש להנחיל לתלמידיו את הסגנון האמנותי שפיתח בעצמו, הסופרמטיזם. דמותו הכריזמטית והשקפתו החדשה קנו לו תומכים רבים, ובשנת 1920 נוסד בבית הספר קולקטיב בשם UNOVIS, שאימץ את עיקרי משנתו. בהדרגה, צברו מלביץ' ותומכיו כוח והשפעה, דחקו את רגליו של שאגאל מניהול בית הספר ולבסוף שינו את תכנית הלימודים. בעקבות זאת החליט שאגאל לעזוב את רוסיה.
בשנת 1920 עקר שאגאל למערב אירופה, ולאחר חנייה קצרה בברלין השתקע בעיר פריז. בין היתר, צייר בתקופה זו את הסדרה החשובה "חיי", שתעדה את נופי העיירה היהודית, ואת סדרת עבודותיו בהשראת המקרא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצליח שאגאל להימלט לארה"ב בסיועו של העיתונאי האמריקני ראיין פריי, התגורר שנים אחדות בניו-יורק ולאחר המלחמה שב לצרפת, שם נשאר עד מותו.
יצירתו של שאגאל, החובקת מגוון רב של תחומים וסגנונות (הדפסים, תפאורה ותלבושות, פיסול וקרמיקה, שטיחי קיר, פסיפסים, חלונות ויטראז', ועוד), מוצגת בחשובים שבמוזיאונים והגלריות, בבנייני האופרה שבניו-יורק ופריז, בקתדרלת מץ, במשכן הכנסת (בחלל המכונה "טרקלין שאגאל") ובמקומות נוספים. הצייר פאבלו פיקאסו אמר על עבודתו: "לאחר שימות מאטיס, יישאר שאגאל האמן האחרון שעוד מבין מהו צבע".
תפריט נגישות
