דיוקן ליטוגרפי של אלברט איינשטיין מאת בוריס גאורגייב – חתום בידי איינשטיין – ברלין, 1929

דיוקן ליטוגרפי של אלברט איינשטיין מאת בוריס גאורגייב – חתום בידי איינשטיין – ברלין, 1929

דיוקן אלברט איינשטיין, ליטוגרפיה מאת בוריס גאורגייב. חתומה ומתוארכת בידי איינשטיין (בעפרון, "A. Einstein 1929") ובידי האמן ("Boris Georgiev / Berlin V - 1929"). ברלין, מאי 1929.
האמן הבולגרי בוריס גאורגייב (Boris Georgiev, 1888-1962), יליד וארנה, למד אמנות בבית הספר בניהולו של ניקולאי רוריך בסנקט פטרבורג והושפע עמוקות מסגנונו ומעולמו הרוחני. מאוחר יותר למד במינכן, ולאחר גמר לימודיו נדד בין ארצות אירופה. בסוף שנות ה-20, כששהה בברלין, פגש לראשונה את אלברט איינשטיין, והלה התרשם מיצירתו וסייע לו בארגון תערוכה בגלריה הברלינאית Schulte. לאות תודה צייר גאורגייב דיוקן של איינשטיין והעניק לו אותו במתנה. לאחר שקיבל את הדיוקן כתב איינשטיין לגאורגייב: "אמנותך גרמה לי להרגיש באותם מחוזות שבהם, הרחק מהקושי ומהסבל, הנפש מוצאת לה מרגוע. לאחר הרהורים ממושכים אודות הדיוקן שיצרת, הרגשתי צורך להודות לך מקרב לב" (ראו: "Roopa-Lekha", כרך 52, הוצאת Fine Arts and Crafts Society All-India, 1981. עמ' 60).
בשנים 1931-1936 שהה גאורגייב בהודו, התוודע מקרוב לתרבותה, פגש את המנהיגים מהאטמה גנדי, רבינדרנת טאגור וג'ווהרלל נהרו, ואף צייר דיוקנאות של שלושתם. דיוקנאות אלה, והדיוקנאות הרבים האחרים שצייר גאורגייב בנדודיו ברחבי העולם, מתייחדים בצבעים בהירים וברכות המשרה תחושת חלום ושואבים השראה מאמנות הרנסנס ומהעולמות הרוחניים שנחשף אליהם לאורך חייו.
דף 49.5X62 ס"מ, מוצמד ללוח קרטון דק. מצב טוב. קרעים ופגמים קלים בשוליים (ללא פגיעה בדיוקן). עקבות מסגור.

----------------------------------------------- --------------------------------------------

הפיזיקאי היהודי-גרמני אלברט איינשטיין (1879-1955) נחשב בעיני רבים לגדול הפיזיקאים במאה ה-20. איינשטיין גילה משיכה למדע כבר מגיל צעיר ובגיל 12 הצליח להוכיח באופן עצמאי את משפט פיתגורס. בשנת 1905 פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים פורצי דרך ב"שנתון הפיזיקה" (Annalen der Physik). המאמרים, שעסקו באפקט הפוטואלקטרי, בתנועה בראונית, בתורת היחסות הפרטית ובשקילות המסה והאנרגיה, נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית (בשל חשיבותם כונתה שנה זו "שנת הפלאות"). סיכומו הפופולרי והקצר של אחד מארבעת המאמרים הוא המשוואה הנודעת E=mc2 (אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע), משוואה שהפכה לאחת המשוואות הפיזיקליות המפורסמות ביותר ולמשוואה המזוהה ביותר עם איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל. בשנת 1915, לאחר כעשר שנות עבודה, פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית – תאוריה גיאומטרית של תופעת הכבידה ששינתה את פני עולם הפיזיקה. תורת היחסות הכללית התקבלה תחילה בעולם המדעי בספקנות רבה; כשאוששה לבסוף, זכתה לפרסום נרחב גם בעיתונות הפופולרית וקנתה לאיינשטיין שם עולמי. על אף שרבים תמכו באיינשטיין כמועמד לזכייה בפרס נובל, הענקת הפרס נדחתה שוב ושוב, הן בשל ספקותיהם של כמה מדענים שמרנים והן בשל התנגדותם של כמה מדענים אנטישמים. לבסוף הוחלט להעניק לו את פרס הנובל לפיזיקה בשנת 1922 (רטרואקטיבית לשנת 1921), אך לא על תורת היחסות הכללית אלא על "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי".

את שלושים השנים האחרונות של חייו הקדיש איינשטיין לפיתוחה של תורת השדה המאוחדת שאמורה הייתה לאחד את כל חוקי היסוד השולטים בטבע לכלל מסגרת תיאורטית אחת. על אף שבסופו של דבר לא הצליח לגבש תורה זו, מאמציו הניעו חוקרים אחרים בחיפושיהם אחר "התיאוריה של הכל". עבודתו בתחום זה היא מתרומותיו החשובות ביותר לעולם המדע.